לא הבשילו התנאים

יואב מיכאלי, שחקן במאי ומחזאי מעלה בימים אלו את "הביגמיסט", הצגה המבוססת על סיפור משפחתי אישי ובמרכזו מונדק מישל, סבו של מיכאלי, שהיה נשוי לשתי נשים.

מונדק היה נשוי לאישה אחת בירושלים, אותה עזב בשנת 38' ונסע לפריס על מנת ללמוד, שם "נתקע" עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.עם הזמן נשא אישה נוספת בפריס, בת למשפחת הרצוג שעימה הסתתר והעביר את כל שנות המלחמה בהיחבא. שתי הנשים לא ידעו האחת על השנייה וכך למונדק היו שני בנים בירושלים ושתי בנות נוספות בצרפת מאשתו האחרת.

המחזה נע במקביל בין שתי נקודות בזמן, הראשונה מתארת את המפגש האחרון בין מונדק לבנו אורי - מפגש אמיתי אשר התרחש בפריס ב-1955. נקודת הזמן השנייה מתרחשת בדירת מסתור ב- 1942 ומגוללת את המפגש בין מונדק לבין לאה הרצוג, אשתו השנייה ואת השתלשלות האירועים שהפכו את אותו לביגימיסט, על פי הגדרת יוצר המחזה.

על דבר אחד בוודאות יש להוריד בפני מיכאלי את הכובע: הבחירה לקחת פצע משפחתי כואב ולחשוף אותו לעיני כל בהפקת תיאטרון אישית ביותר. בנוסף לכך, חשוב לציין כי "ביגמיסט" הינה הפקת תיאטרון עצמאית, אותה יצרה "קבוצת מיכאלי"; קבוצה עצמאית של אמנים ויוצרים מתחום התיאטרון שמטרתה, על פי הטקסטים המלווים את ההצגה, לייצר תיאטרון אחר ובעל אמירה אישית מחוץ לגבולות התיאטרון הרפרטוארי.

לתחושתי יש משהו מעט מטעה בשם שניתן להצגה. ביגמיה פירושה ריבוי נשים, נישואין ליותר מבן אדם אחד בו זמנית כאשר חוקי המדינה (להבדיל מהחוק הדתי שלפעמים מאפשר ביגמיה לגברים) אוסרים זאת ולעובר על החוק אף צפוי עונש מאסר. אמנם מונדק היה נשוי לשתי נשים בו זמנית אך למעשה חי בפריס רק עם אישה אחת, וניתק את עצמו ממשפחתו בארץ.

יתכן שיהיה נכון יותר לומר כי זהו סיפורו של גבר אגואיסט וחסר אחריות שנסיבות המלחמה והשואה הביאוהו למצבים קיומיים אבסורדיים שתוצאתם הייתה נישואין כפולים. השם "ביגמיסט" עושה מעט עוול לעלילה הסבוכה והמעניינת הזו ואף משטיח אותה משום שהוא מתרכז רק בתוצאה הסופית של המעשה.

למרות הכוונות הרציניות של מיכאלי ניכרת בהפקה הזו הבוסריות במשחק ובבניית הדרמה. ההצגה בנויה על מפגש בין האב שחי בפריס לבין בנו שבא להורגו, כשבין לבין צצים פלאשבקים מעברו של האב במלחמה. למפגש הדרמטי בין השניים מצטרפת דמותו של בן נוסף של מונדק שמת באחת ממלחמות ישראל. רגע סגירת החשבון של הבן הנותר עם האב הנוטש הוא הבסיס ממנו מתפרש הסיפור למקומות אחרים, אבל הרגעים שאמורים להיות טעונים ומתוחים אינם מצליחים לייצר את הדרמה הרצויה.

לאורך ההצגה כולה שזורה מוסיקה מורבידית וכבדה שמזכירה טקסים פאגאניים, ושנוכחותה המורגשת מידי כאילו באה לכסות על המקומות החלשים של השחקנים ושל הבימוי. למרות שהמחזה והביצוע שלו על הבמה לא מהודקים מספיק וישנם מקומות בהם רק על פי תנועות גוף ואינטונאציה ניתן לחזות את המהלך הבא שיקרה על הבמה, אין ספק שהאתגר שהציבה לה קבוצת השחקנים ובראשם מיכאלי עצמו, הוא גדול וחשוב. יש סיכוי שעם עוד קצת שפשוף והתנסות נזכה מהם בעתיד להפקות תיאטרון מגובשות ומשמעותיות יותר.

ביגמיסט. תיאטרון ZOA - בית ציוני אמריקה המחודש. קבוצת התיאטרון של יואב מיכאלי. בהשתתפות: צאלה מיכאלי, אריק יליזרוב, רז ליסיצקי, תומר כהן, אופיר וייל.