חגיגה בפוקר

אנסמבל תיאטרון הרצליה יוצא עם "פוקר", הצגה חדשה על פי מחזה של המחזאי והתסריטאי הבריטי פטריק מארבר (שכתב את המחזה המצליח "קרוב רחוק"), בבימויו של יואב מיכאלי. המחזה מציג את שגרת חייהם של עובדי מסעדה שכונתית קטנה, שטקס גברי מאחד אותם מדי לילה: משחק הפוקר.

ההצגה מתרחשת בלילה אחד, אחרי שאחרון הלקוחות עוזב. למשתתפי המשחק יש חלומות גדולים: פרנקו המלצר הוותיק חולם על משחק בשולחנות הגדולים של לאס וגאס; קקוש, מלצר ומפסידן סדרתי שאותו נהנים כולם לשים ללעג, מפנטז על פתיחת מסעדה בשירותים הציבוריים של התחנה המרכזית הישנה; אוגי הטבח מתלבט אם לוותר על המשחק כדי שיישאר לו כסף לקחת את בתו הקטנה לביקור בגן החיות; איציק, בנו של בעל המסעדה, מסתיר מאביו את העובדה שהוא מהמר במגרש של הגדולים וכי אלברט, קלפן מקצועי שמצטרף לשולחן הוא נושה שנושף בעורפו. אברם, בעל המסעדה, יודע את זה, והמשחק הוא כלי לחילוץ בנו מהחובות.

את המחזה הבריטי, שזכה בפרסים רבים, בהם פרס קומדיית השנה ב-1995 ופרס המחזה הטוב ביותר בווסט אנד, עיבד ותירגם אילן חצור, ומשתתפים בו השחקנים גדליה בסר, סמי הורי, יוני זיכלהולץ, אושיק לוי, יניב נחמיאס ושלומי קוריאט, שעושים את עבודתם נאמנה. אבל משהו בכל זאת לא עובר חלק בהצגה שעלילתה עוברת מלונדון לתל אביב. באופן לא מפתיע ומאכזב מאוד, לוהקו לתפקידי העובדים הפשוטים שחקנים בעלי חזות מזרחית, שגם קיבלו שמות של קריקטורות ולא של אנשים אמיתיים: פרנקו, קקוש, אוגי; אל מול אברם בעל המסעדה ובנו איציק.

מה רוצה התולעת?
הגרסה הישראלית לסיפור הבריטי מזכירה מאוד, מכמה בחינות, סרט בורקס של שנות ה-70. לא רק שנקודת המבט הזו היא מיושנת, ארכאית ומשעממת, היא גם לא נכונה – כולם יודעים שהמציאות שלנו הרבה יותר מורכבת מזה. בהמשך לסטריאוטיפיזציה של הדמויות, קקוש הוא כמובן הליצן של החבורה, הטיפש, העילג, שלעולם ימלצר במסעדה כדי להחזיר את חובותיו, וחסר כל יכולת לשנות את מצבו; פרנקו, אותו משחק סמי הורי, הוא החתיך השרמנטי (אם כי במקרה הזה, עם תספורת מעט מוזרה) שיש בו הרבה עומק ותסכול; וגם הדמויות האחרות נופלות בקלות למשבצות המשומשות והמוכרות. לא במקרה אברם, בעל המסעדה הוא בעל חזות אשכנזית.

אין בה שום ניסיון להעניק לסיפור זווית ישראלית מעניינת או שונה ממה שאנחנו מכירים. כל המערכה הראשונה מובילה למשחק הפוקר החשוב שפותח את המערכה השנייה, באופן שמסגיר את סוף הסיפור ואת ההתנהגויות של הדמויות לאורך המשחק עצמו. לא קורה במשחק הפוקר המכריע שום דבר שלא ניתן היה לצפות אותו עוד קודם לכן, וחבל.

העיבוד הישראלי למחזה הבריטי הוא לא רע בסה"כ. הדינאמיקה בין השחקנים טובה מאוד; השחקנים, בעיקר גדליה בסר ואושיק לוי, מעניקים לה עומק שקצת חסרה לה; כמעט שאין בה רגעים מתים; והתפאורה משרתת את הסיפור ומעניקה לו נפח. חבל שבניית הדמויות היא סטריאוטיפית, מוכרת ומשומשת לעייפה. משחק הפוקר וכל הטקס שסביבו, יכלו לשמש פלטפורמה מצוינת לאמירה על החיים שלנו כאן. תחת זאת, עשו קופי-פייסט למחזה זר, עם שינויים קלים שכביכול הופכים אותו לישראלי.