מחול ואין מה לאכול

במסגרת אירועי הקיץ של "מחולוהט 2007", שנמשך עד ספטמבר, הוצגו 58 עבודות של מרבית יוצרי המחול בארץ. הפסטיבל מציג יצירות של להקות גדולות וותיקות לצד יצירות של יוצרים צעירים ועצמאיים מתחומי המחול עכשווי, המחול המזרחי, הפלמנקו, המחול הניסיוני ועוד. "מחולוהט", כפי שמעיד הטקסט המלווה את המופעים, הוא אכן מעין תעודת הזהות של המחול הישראלי, ואם זו תעודת הזהות שלו, המצב - איך לומר - לא כל כך טוב.

קשה בכלל לדבר על מחול בארץ. נדמה שמבין כל אמנויות הבמה, למחול בישראל (או לריקוד בכלל) על כל גווניו, יש קושי גדול לייצר קהל גדול ונאמן, וקושי גדול עוד יותר לגייס תקציבים מוועדות תרבות למיניהן. חוסר המודעות של הציבור הישראלי לכל נושא הריקוד המופשט נעוץ אולי בעובדה שאם זכינו איפשהו בדרך לחינוך לתרבות - על מחול כנראה דילגו. כך יוצא, שבשעה שבכל העולם המחול משגשג, כאן בישראל נמצאים הרקדנים והכוריאוגרפים בתחתית הרשימה.

עוד בטרם נדבר על המופעים עצמם, הרשו לי להתייחס לעובדה מצערת אחרת, והיא החלל שבו מציגים המופעים. דווקא סוזן דלל, מקום שהוגדר כמרכז המחול של ישראל, לא משרת נאמנה את הרקדנים והיוצרים: הבמה קטנה וצפופה (ומכאן, סביר להניח, נולד הקונספט של במה ריקה וחשופה לקהל); לרקדנים אין מקום מאחורי הקלעים; ובאולם עצמו יש יציע מוזר שמקשה מאוד על הצפייה במתרחש על הבמה. נדמה כי מכל הבמות בעיר, דווקא זו תואמת הכי פחות את המטרה שלשמה הוצבה.

וכעת ליצירות

במסגרת "מחולוהט" צפיתי בשלוש יצירות מחול אשר עולות גם מחוץ למסגרת האירוע ויתכן ששלושתן יחד מציגות תמונת מצב עדכנית של המחול בארץ: "בדים מרחפים" של רנה שיינפלד, "המשרתות", של אביגיל רובין ו"PARK חלק א" של דנה רוטנברג.

תיאטרון המחול של רנה שינפלד, הגברת הראשונה של המחול הישראלי, שקיבלה בחודש מאי פרס באיטליה על תרומתה למחול בארץ ובעולם, העלתה בהופעת בכורה את "בדים מרחפים", יצירה שעוסקת במעגל חייה של האישה והמעבר מנערות לבשלות ובמחזוריות של עונות השנה. היצירה מחולקת לשני חלקים. בחלק הראשון, המלווה בשירה נשית בערבית, מייצגות עשר רקדניות צעירות ויפות את הנשיות המתפתחת, הלא בשלה.

למה בחרה שינפלד דווקא במוסיקה ערבית כשהקהל ברובו לא מבין את המילים? כי זה פוליטיקלי קורקט? כי זה אופנתי? חוסר התיאום בין הרקדניות המחייכות באטימות ומשחקות בבדים הנשפכים, בולט, וקטעי הריקוד חוזרים על עצמם. בקטע השני של המופע, מבצעת שיינפלד לבדה, לרקע מוסיקה קלאסית, קטע בתנועות קטנות, תיאטרליות. באחד הרגעים היא אף חולצת שד להניק תינוק מדומה המקופל בבד. גם בחלק השני, כמו בראשון, נשמעת בשלב מסוים השירה הערבית, וגם כאן מתקיים משחק של צבעים ומעבר קונספטואלי של עונות. רגש או עניין אמיתי אין כאן. גם אם שינפלד מרתקת לפרקים, היצירה בכללותה מותירה תחושה של ריקנות.

שתי יצירות אחרות, של דנה רוטנברג ואביגיל רובין, עולות על הבמה בערב אחד ומייצגות, במובן מסוים, את היוצרים הצעירים העצמאיים, שעושים מחול בעל אופי ניסיוני יותר. רובין מעלה את "המשרתות", עיבוד למחזהו הקלאסי של ז'אן ז'נה: שלושה רקדנים בלבוש דו-מיני, משחקים משחקי תפקידים של נשלט ושולט בשילוב ארוטיקה הומוסקסואלית, אלימות, חטא, פשע וסקס בליווי צ'לו, בין השאר. היצירה מותירה טעם של חוסר בשלות, חוסר מיקוד וחובבנות.

אותם מאפיינים מצויים גם ב-PARK, חלק א" של דנה רוטנברג, אם כי מדובר ביצירה קלה יותר לעיכול. יש ביקורת ביצירה הזו על הדו שיח והשפה הפלצנית התל אביבית, על מבקרי אמנות, על החיים הקצביים בעיר ועוד. הרקדנים (שני גברים ושתי נשים) מדמים סיטואציות על הבמה, מספרים סיפור במילים ומקפידים להשתמש בהומור ובאירוניה. בניגוד ליצירה הקודמת, הם מנסים שלא לקחת את עצמם ברצינות יתרה.

בין אם מדובר ביוצרים הצעירים או במי שמוביל את המחול בישראל, במקרים רבים, התחושה היא שעל הבמות מוצגות יצירות לא גמורות, שנשענות יתר על המידה על גורמים חיצוניים כמו מוסיקה, משחקי תאורה או משחקי תפקידים, ופחות על תוכן אמיתי. סביר להניח שעד שמעמדו של תחום האמנות הזה בארץ לא ישתפר, ימשיכו היוצרים והרקדנים לכתת רגליהם בין ועדות כספים לקרנות לאמנות, ואנחנו, מהצד השני של הבמה, נקבל יצירות שמרגישות כמו רעיון טוב אבל חסר בשר.