הלך לאיבוד בתרגום

הצגות לא מעטות שעולות לאחרונה על בימות התיאטרון, הן עיבוד למחזות מפורסמים שהפכו לסרטים משפיעים ולהיפך. תיאטרון הבימה מנסה את מזלו בשנית בהתמודדות עם יצירותיו של אינגמר ברגמן, גדול הבמאים והכותבים של הקולנוע והתאטרון, שמת השבוע.

"תמונות מחיי נישואין" (בפעם השלישית מעל בימות התיאטרון בישראל), עולה בהבימה אחרי "סונטת סתיו" על פי מחזה של ברגמן. בהתאם למסורת הברגמנית, עוסק המחזה בנבכי נפשו של האדם ובהיבטים מטאפיסיים ופסיכולוגים שמניעים אותנו לבחור את הבחירות הזוגיות שלנו. במרכזו של המחזה בני זוג נשואים שלמעשה לא מכירים אחד את השנייה ומוקפים בתחושות אשמה, פחד, בדידות ותסכול.

להבדיל מהעיבוד של "סונטת סתיו" (בבימויו של איציק ויינגרטן ובכיכובה של ליה קניג), מבחינת התפאורה, לא היה פה ניסיון להקנות להצגה את אותה "טמפרטורה ברגמנית" קרירה, אירופית ומרוחקת. התפאורה המאוד מינימליסטית לא מצליחה לייצר אווירה או רמיזה מעניינת משום סוג שהוא.

במרכזה של ההצגה "תמונות מחיי הנישואין", עומדים יוהן (רמי הויברגר) ומריאן (ליליאן ברטו), זוג נשוי שמציג זוגיות אידיאלית ויפה על פני השטח, אך למעשה כבר שנים מטאטא מתחת לשטיח את התסכולים, הפחדים והבעיות, תוך כניעה לתכתיבים חברתיים וציפיות של הסביבה. כאשר יוהן מודיע למריאן שהוא מאוהב באישה אחרת ומתכוון לעזוב את הבית והמשפחה, מריאן נותרת פגועה ובודדה. עם השנים מתחלפות היוצרות, מריאן מתחזקת כשיוהן הופך לאבוד וממורמר, והם לא מצליחים לנתק את הקשר הסבוך ביניהם, שיודע טלטלות רבות.

יש ריחוק ומלאכותיות במשחק של ברטו והויברגר בשני התפקידים הראשיים האינטנסיביים מאוד. אבל זה לא הריחוק הברגמני המוכר. נראה שמטרתו של עיבוד זה הייתה לייבא את רוחה של היצירה המקורית, יותר מאשר לאפשר קריאה מחודשת של הסיפור המוכר. בשלב מסוים הופכת ההצגה לצפויה ומונוטונית. מקצב הדיאלוגים הקבוע מנסה לייצר אווירה מאופקת ומכונסת, אבל התוצאה אינה אותנטית.

שוב חוזר התאטרון על שגיאות העבר. כמו ב"סונטת סתיו" של ברגמן, גם ב"תמונות מחיי נישואין" הנסיון להציג גרסה ישראלית ליצירות של המחזאי השוודי, תוך שימוש בשפתו, על כל מרכיביה, פשוט לא צולח את מגבלות התיאטרון הישראלי, ואף מדגיש אותן ביתר שאת.