רווקה תחת השפעה

את החומרים מהם מורכבת הצגת היחיד "האישה שיכולתי להיות", אנחנו לועסים כבר זמן רב, לפחות מאז ש"תופעת הרווקות של גיל 30" הפכה להיות חלק נכבד מהשיח הציבורי. אותה קבוצת רווקים ורווקות היא היום סוג של קבוצת שוליים מאוד מרכזית ומדוברת במיינסטרים. קלישאות רבות נתפרו על גבן של נשים רווקות (וגם גברים), ונדמה שכל מגזין, מוסף סופ"ש או תוכניות אירוח למיניהן בטלוויזיה, שירטטו לעצמם את דמות הרווקה האולטימטיבית וכולם מכירים אותה מצוין. לרוב הם גם מתיימרים להסביר (בעיקר לך, הרווקה) למה את לבד, איך ומה לעשות כדי לא להימנע מהמצב הנורא והאיום הזה, מה ללבוש, איך להיראות ואפילו אם כן או לא לקחת חתול (ומה זה אומר עלייך).

מה שעושה את "האישה שיכולתי להיות" שונה ומיוחד בתוך כל הדיון המשעמם הזה, הוא הכתיבה וההגשה המצוינות של ענבל לורי. הצגת היחיד הקומית הזו, מציגה אנטי גיבורה - רווקה, לא יפה במיוחד, לא מוצלחת במיוחד, מפוחדת וחסרת ביטחון - שבערב יום הולדתה ה-30, היא מתבוננת במראה ורואה מולה את מה שהחברה מגדירה ככישלון. היא תולה את האשמה בבנות משפחתה הדומיננטיות והכוחניות, ומחליטה שבגללן היא מעולם לא מימשה את הפוטנציאל שלה ולא התפתחה להיות האישה שהיא יכולה להיות.

בעקבות ההבנה העגומה הזאת, היא יוצאת למסע בן 24 שעות, כדי "לסגור חשבון" עם כל אחת ואחת מהן לקראת העשור החדש בחייה. כך אנחנו פוגשים את סבתה העיראקית, אימה הטבעונית, אחותה הצעירה והדעתנית ודודתה, כשלכל אחת מהן אג'נדה פרועה לגבי החיים בכלל ולגבי הקיום הנשי בפרט.

הצגת היחיד הזו, שבמבט רטרוספקטיבי פורשת את נקודות חייה המכריעות של אותה אישה, בעיקר אל מול שאר נשות המשפחה שלה, מצליחה לרתק את הקהל ולחבר אותו למקומות כואבים של אשה שמעולם לא הרשתה לעצמה להיות מי שהיא באמת. ענבל לורי, שכתבה את המחזה השנון (וגם מחזות נוספים בפסטיבל פותחים מסך של בית ליסין, פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ואת הצגת היחיד גדולות מהחיים), מפגינה יכולת קומית מדהימה בשפת הגוף שלה, ביכולת שלה להפיח רוח חיים בכל אחת מהדמויות, ובעיקר ביכולת שלה לייצר אמפתיה אצל הצופה.

למרות העובדה שיש בסיפור דמות אחת יותר מידי וניתן היה לקצר ולחדד מעט את המחזה כולו, ההישג הגדול של ענבל לורי ושמוליק לוי הבמאי, הוא באנושיות הגדולה וברגש הרב שהם מעניקים לדמות הראשית על הבמה. נכון - סביר להניח שאם את רווקה, אולי תזדהי עם הסיפור מעט יותר, אך זה ממש לא הכרחי. סיפור המסע הפנימי אותו עושה הגיבורה עם עצמה, מצליח לחבר את הצופה, דרך הומור, למקומות אישיים וכואבים. ההומור העצמי המצוין שעליו מבוססת במידה רבה ההצגה כולה, הוא החלק החשוב ביותר בה. דרך החיקויים, ההצחקות, הדמויות הרבות שענבל לורי לובשת על עצמה בכל פעם מחדש ובטבעיות רבה, מוגש סיפור קטן ומרגש, ולמעשה די עצוב – כזה שמעורר מחשבה – איזה איש או אישה יכולנו אנחנו להיות?