עיר האיבות

תיאטרון הבימה והקאמרי ממשיכים במסורת שיתופי הפעולה שהחלה ב"אנטיגונה" המוצלחת, עם המחזה הישראלי, הפוליטי והתובעני (גם מהקהל וגם מהיוצרים) "חברון" , מאת תמיר גרינברג (המוכר כמשורר ואדריכל). "חברון", בבימויו של עודד קוטלר, הוא מחזה העוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובשאלות מוסר וצלם אנוש, ומתאר מאורעות עכשוויים בלשון פיוטית.

זהו סיפורן של שתי משפחות: משפחת מימון - מתנחלים יהודים שהפכו למושלי העיר; ומשפחת כנעני הפלסטינית, שבראשה המושל הערבי שתפקידו נלקח ממנו. להצגה רבת המשתתפים אין למעשה גיבור אחד שסביבו נרקמת עלילה: הטרגדיה של שתי המשפחות בחברון, הגורל האכזר ושפיכות הדמים שהופכים להיות המכנה המשותף ביניהם, הם הציר המרכזי של הסיפור.

בין ראשי המשפחות מתקיימים יחסי כבוד והערכה, אך הריגת בנו הפעוט של בועז מימון, מושל חברון היהודי, בידי בנו של המושל הערבי הקודם של העיר, חאדר כנעני, מהווה עילה למרחץ דמים שמתחיל בנכדו של המושל הערבי ויוצא לגמרי משליטה. רחלי, אשתו של בועז, מסרבת לקבור את בנה המת, וכך גם אמו של התינוק המת לבית משפחת כנעני. כוח נוסף שמתווסף לסיפור, הוא איתני הטבע: אמא אדמה המבקשת לקבור את מתיה בזמן; עצי הזית שצופים את חורבנם; ויום האביב, שרוצה לזרות אושר ויופי מסביב, אבל המוות, החורבן וההרס חזקים ממנו ומכולם גם יחד.

עם עלייתה של "חברון" לבמות, זכתה ההצגה ליחסי ציבור מצוינים בצורת הפגנות צדקניות של אנשים שהתרעמו על "מחזה שמציג את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה". אם היו המפגינים צופים בהצגה, היו נוכחים לדעת כי אין בהצגה הזו אשם אחד או פושע מלחמה אחד, וכל מה שיש בה, הן עובדות: הפלסטינים נכבשים והמתנחלים/ יהודים הם הכובשים. מעבר לזה, מעשי ידיהם של שני העמים, מביאים עליהם את חורבנם במידה די שווה. השיח שנוצר על הבמה הוא אוניברסאלי, ומעלה שאלות בדבר מוסריותו של האדם באשר הוא, קדושת החיים והמתים, ערכים והומאניזם.

אין ספק שמבחינות רבות, "חברון" היא הישג לא מבוטל לשחקנים, ליוצרים ולשני התיאטראות. המחזה, ששואב ממקורות הטרגדיה היוונית (והמחזות המיתיים של חנוך לוין) ופועל על פיהם, מנסה לומר משהו - אמנם בהקשר הפוליטי של יהודים ככובשים ופלסטינאים כנכבשים - על האומללות של שני העמים הלכודים בדרך ללא מוצא.

במחזה יש דמויות רבות ומשחק מצוין של תשעה עשר שחקנים, בני שני העמים: אפרת אביב, ראידה אדון, נדב אסולין, חליפה נאטור, דוית גביש, שירי גולן, אלון דהן, מכרם חורי ובתו קלרה חורי, עידו מוסרי, יוסף סווייד, רסאן עבאס, עידו רוזנברג, יובל רז, יגאל שדה, הישאם סלימאן, נינה קוטלר (בתו של במאי ההצגה עודד קוטלר), סיון פז בוגנים והילדים יעקב חנאניא ומחמד משראווי. הישג חשוב נוסף של ההצגה, הוא המוסיקה של שוש רייזמן, שעוטפת את המחזה מכל כיוון ומגבירה את הדרמה שעל הבמה.

אבל האופן בו מתקבל החומר המרכיב את ההצגה, הוא כנראה אחר ממה שכיוונו לו היוצרים: השפה הפיוטית, שנועדה ליצור מארג מילולי אחיד לשני עמים; ניתוק המחזה מההקשר הפוליטי המיידי שלו; וניסיון לתת לו תחושה של אגדה, סיפור עמים או משהו שאולי ירכיב את המיתולוגיה של האזור שלנו באחד הימים - יוצרים ריחוק ומלאכותיות. השפה הכבדה שמולבשת על אירועים אקטואליים, מייצרת משהו לא אמין, כבד מידי, "מקראי" מידי. עם הקושי של התיאטרון שלנו לייצר יחסי אמון עם הקהל גם כך, הנדבך של השפה, רק מקשה על זה עוד יותר.

נדמה שהנחתה את המחזאי תפיסה מיושנת, לפיה תיאטרון אמור לדבר בשפה מוגבהת, שמכבדת את "המעמד". יתכן כי אם היו שומרים על שפה מדוברת ויומיומית במסגרת של טרגדיה אוניברסאלית, המסר היה חד-משמעי יותר.

מעבר לזה, ההצגה פשוט ארוכה מידי (כשעתיים וחצי). המונולגים ארוכים ומייגעים, והמסרים חוזרים על עצמם שוב ושוב. התפאורה (של רות דר) שמורכבת מקירות של אדמה שבורה וסבכים של מעין נחשים/ שורשים מתפתלים בלי התחלה, בלי אמצע ובלי סוף (כדימוי מעט פשטני לסיפור), אמנם מרשימים מאוד, אך הפקה כזו הייתה צריכה לספק הנאה חזותית רבה יותר.

כשמגיע החורבן לעיר וכל תושביה של חברון באשר הם משלמים את המחיר, אומר בועז המושל: "חברון יוצאת מדעתה. נשברו חוקי המשחק", כאילו שעד אותו חורבן מתואר, הייתה בעיר דעת מיושבת כלשהי. קשה מאוד לשכוח את מה שקורה שם באמת ואולי גם לא צריך. לא היה קורה כלום (או שאולי היו קורים דברים טובים יותר), אם היו אוזרים יוצרי ההצגה יותר אומץ ומעזים גם לומר משהו קצת יותר קונקרטי ופחות קלישאתי על חברון ועל המציאות שרחוקה מתל אביב ומאולם אריסון רק כמה קילומטרים ספורים.

הפקה

מחזאי: תמיר גרינברג
במאי- עודד קוטלר
תפאורה ותלבושות- רות דר
מוסיקה- שוש רייזמן
תאורה- קרן גרנק
שפה ודיבור- אסי אשד
תנועה- שלומית פונדמינסקי