לא מאמא ולא מיה

בקול תרועה רמה, שמבטיח לכם שזהו המופע הגדול של קיץ 2007, ייבאו אורנג' לארץ את "מאמא מיה", מטחנת כסף בצורת מחזמר שמאלצי, המבוסס על להיטי להקת אבבא השוודית. המחזמר, אותו כתבה קתרין ג'ונסון, עובד למופע בהפקה בריטית לפני כשמונה שנים, ומאז הוא משוטט ברחבי העולם כולו, מלווה בתרגום (מעט קלוקל במקרה שלנו) על מסכים, משני צידי הבמה.

כנראה שהנדודים הטראנס אטלנטיים הם גם הסיבה לתפאורה הדלה שבנויה משתי קוליסות מסתובבות בצורת טברנה יוונית קלאסית, שלא מתחלפת לכל אורך המופע (שעתיים וחצי), כשאת ההבדלים בין חוף הים לפנים הבית וכן הלאה, אמורים לעשות פרופס פשוטים.

סיפור המחזמר (שנראה כי שאב את השראתו מאופרות סבון), תפקידו לחבר בין שירי הלהקה המשובצים במחזה, ואלה מגלים את רחשי ליבן של הדמויות. סופי ודונה, אם ובת אנגליות, חיות להן בשלווה על אי יווני נסתר. כשחתונתה של סופי מתקרבת, היא מחטטת ביומנים של אמה שכתבה בצעירותה, על מנת לקבל רמז לזהותו של אביה. כך מוצאים את דרכם לאי שלושה אבות פוטנציאליים, שרק אחד מהם עתיד להיות אביה בר המזל של סופי.

אין ספק שמה שעושה את המופע, הוא שירי אבבא ותו לא. בנוגע לסיפור - ניכר עליו כי נבנה כתירוץ לא טוב במיוחד לחיבור להיטי הלהקה. חבל רק, שמלבד קרולאן וויידלא, שמפגינה משחק ושירה לא רעים בכלל בתפקיד האם, שאר הדמויות וגם השחקנים-זמרים-רקדנים, לא מעניינים מספיק, וגם הביצועים שלהם על הבמה לא מרשימים במיוחד. רצף הלהיטים (שכולל בין השאר את
Dancing Queen ,SOS ,Take A Chance On Me ,Money Money Money, Super Trouper) אכן סוחף בחלקו, אך יכול היה להיות גלאמי וסוחף הרבה יותר.

התפאורה הדלה, אמצעי הפרופס המעטים, התלבושות הלא מעניינות, הנפות הידיים והקפצוצים המוגזמים, והתאורה המינימאלית, שהייתה יכולה לקחת תפקיד גדול הרבה יותר במופע - כל אלה לא מצדיקים את ההבטחה הטמונה בכרזות של חברת אורנג', אפילו אם מדובר במכונת להיטים כמו אבבא. עם זאת, מי שיבחר להתעלם מן החובבנות והדלות שלא הולמת מחזמר בסדר גודל כזה, יוכל ליהנות מהמוסיקה המהנה לפרקים, גם אם אתם לא נמנים עם מעריציה של הרביעייה השוודית.