קליימקס
"מקס", מופעה המטלטל של להקת בת שבע, הוא אירוע מכונן בעולם המחול
עם עליית מופע המחול "מקס" של להקת המחול בת שבע, על פי כוריאוגרפיה וניהול אמנותי של אוהד נהרין, היה נדמה כי את מירב תשומת הלב תפסה העובדה שאת המוסיקה והליווי המוסיקלי למופע כתבה דמות בשם מקסים וואראט, שהוא, למעשה, נהרין עצמו.
אותו מקס קיבל גם היסטוריה משפחתית דרמטית במיוחד וסיפור חיים שכולל אם רקדנית וילדות בלב ים ללא ארץ מולדת. את הביוגרפיה של מקס העביר נהרין לרקדניו במהלך החזרות, על מנת לחבר אותם ליצירה. אבל המהלך הזה, שאולי התקבל כקצת גימיקי בתחילה, הופך עם הצפייה ביצירה להיות משני.
עשרת הרקדנים שעל הבמה הריקה והחשופה, הלבושים בבגדי ריקוד פשוטים ונקיים (מכנס שחור קצר וגופיות בצבעים שונים) שובים עד מהרה את מבטו של הצופה ולוקחים אותו למחוזות אפלים, דחוסים ואינטנסיביים מאוד, בהם אותה מוסיקה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהם.
המוסיקה ביצירה זו לא מלווה את המופע במובן הרגיל אלא מתקיימת מתוכו, מתוך הריקוד והתנועה של הרקדנים. הפסקול של המופע הוא בעצם שורת קולות, הברות, מלמולים בג'יבריש ורעש של מים זורמים היוצרים שפה חדשה בעולם מנוכר. חלקה מורכבת מלטינית או רוסית, וחלקה הוא מכלול של נשימות, נהמות, וחלקי מילים שחוזרים על עצמם ואותם מתרגמים הרקדנים לתנועה, לשפת גוף.
כמו הפסקול ביצירה זו, גם הכוריאוגרפיה מורכבת ממקטעים ותנועות חדות, כשלפרקים מופיעים הרקדנים כולם ובחלקים אחרים רק אחד או שניים מהם. המאפיין החזק ביותר של הכוריאוגרפיה במופע זה, הוא שילוב של תנועות דתיות-כלל עולמיות עם מכאניזם קר ומתוכנת.
"מקס" היא יצירה אפלה, דחוסה ואפילו מעט מפחידה. הריגוש שמעורר המופע אינו מרומם את הרוח, שכן כל ההתרחשות הבימתית נותרת על קו תחושתי רציף אחד, אלא מרגיש יותר כמו מכה חזקה בבטן. היצירה קודרת, מינימליסטית, וכמעט שאין בה משחקי תאורה (מלבד אורות הבמה שנכבים בסיום כל קטע ואז דולקים שוב). התלבושות של הרקדנים אפרוריות והתחושה הכללית באוויר היא של דריכות ורצינות, ואולי אפילו רתיעה מהמתרחש על הבמה. הדרמה של הרקדנים ושל התנועה, על רקע המינימליזם הזה, הופכת להיות המרכז המשמעותי ביותר של המופע.
היצירה, אותה מבצעות שתי קבוצות רקדנים המתחלפות ביניהן, כוללת בתוכה הברקות כוריאוגרפיות של אוהד נהרין, הנחשב כיום לאחת הדמויות המשפיעות והחשובות ביותר בעולם בתחום המחול, והיא למעשה אירוע מכונן בעולם המחול הישראלי והעולמי בכלל: מדובר ביצירה לא קלה לעיכול ובעיקר לא לביצוע, אותה מבצעים הרקדנים בשלמות ובדייקנות רבה, בה הם חושפים את עצמם תוך מתן דגש להבדל התנועתי והרגשי שביניהם.
מוסיקה: מקסים ווראט
עיצוב תלבושות: רקפת לוי
עיצוב תאורה: במבי
הפקה מוסיקלית: אהד פישוף
עיצוב סאונד: משה שאשו