שקט מופתי
בלי מילים ועם מינימום תפאורה, ההצגה "סיפורו של איש בודד" מרגשת עד דמעות
עופר עמרם, יוצר ושחקן, מעלה בימים אלו באולם הקטן של צוותא 2 את "סיפורו של איש בודד", הצגת תיאטרון פיזי ללא מילים, המשלבת בתוכה מחול, תנועה, מוסיקה ובובות.
התפאורה המינימלית, שנותנת תחושה של ניכור אירופי מיושן חשוך וקר, משמשת רקע לעלילה: גבר שחי בגפו בעצבות ובשקט, בונה לו בובה בדמות אשה, בגודל טבעי, על מנת להפיג את בדידותו. הוא מייצר איתה מערכת יחסים וזוגיות, מתנה איתה אהבים, מחבק אותה והיא בתמורה מלטפת את פניו. הוא מייצר לעצמו מציאות בה הוא אינו לבד בחשיכת בדידותו, אלא מקיים חיי משפחה עם בובה-אישה ובובה-בן, תוצר של אהבתם.
כשמופיעה בחדרו אישה אמיתית, נשבר החלום, והאיש שהתאהב בבובה, כלומר בבדידות שלו, מסרב להיפרד ממנה. ההתמודדות עם המציאות הכואבת, גובה את המחיר שלה. הסיפור העדין והמופנם הזה על בדידותו וכאבו של האדם, נוגע בעיקר בפחדים של אותו גבר, שאינם מאפשרים לו להשתחרר מהבובה אותה בנה לעצמו לטובת האישה האמיתית. בעזרת מסכה לבנה שמקנה לו ולבובה את אותו מראה חסר ההבעה, המסתירה את פניו ואת האמת, הוא מתחבא מהעולם בחיק בדידותו, אותה בנה במו ידיו.
"סיפורו של איש בודד" היא יצירה רגישה המלווה בצ'לו של יובל מסנר ובתנועות מחול של רננה רז בתפקיד האישה האמיתית, שבוודאי תרמה רבות לחלק זה. משתתפי המופע/ מחול הזה, ביחד עם הבובות, מצליחים להעביר תחושות של אושר, מועקה, בדידות, עצב ושמחה ללא מילים, על במה קטנה במיוחד ובעזרת תפאורה פשוטה. המופע הרגיש שמדבר על רגשות איתם מתמודד כל בן אנוש, מציג דילמה מעניינת: מה עושים כאשר על הדלת נוקשת האפשרות להיפרד מהבדידות ומהלבד המוכר כל כך?
כמו בספרה של שהרה בלאו, "יצר לב האדמה", גם כאן בונה לעצמו הגיבור גולם שיספק את כל מאוויו וישכך את כאבי לבו, למרות שנדמה כי היוצר לא כיוון להקשר הדתי שמצוי בסיפור "הגולם מפארג", אתו מתכתבות שתי היצירות.
"סיפורו של איש בודד", מצליחה בפשטות רבה, הניכרת גם בשם שניתן לה, לרגש את הצופים כמעט עד דמעות.