אסתי המפרגנת

האמת היא, שלא כל כך יוצא לי לצאת בתקופה האחרונה. אני נעה בין חזרות להצגות, לתאומות והבן שלי. אבל אני מאוד רוצה שכולם יזיזו את התחת וילכו לראות הצגות של בתי ספר למשחק.

אין כמו הצגות סטודנטים. יש משהו נפלא בלראות את הדור הבא של השחקנים והבמאים. הדבר האחרון שראיתי היה "חי בסרט 2" בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ועכשיו מעלים שם את "קומפני" (גילוי נאות: בעלי היקר, שמעון מימרן ביים את "חי בסרט" מתוך רעב ליצור, ועכשיו זה מתחיל לעלות בתיאטרון חיפה). יש גם הצגות מאוד טובות בבית ספר למשחק של ניסן נתיב, את "לה מריפוסה" שכדאי לתפוס בסמינר הקיבוצים, ועוד. לא חסר.

מצד אחד, יש בהצגות האלה צדדים ניסיוניים, ומצד שני, דברים מקוריים וצעירים. בתקופת הלימודים שלי, אנחנו עשינו את "ציד העכברושים", ומודי בר-און היה ערום על הבמה. יש משהו מקסים בתקופה הזאת, שבה אנשים מאוד מעזים - לפני כל הפחד והתמודדות עם הרייטינג, עם הסוגיות טלנובלות - כן או לא.

חוץ מזה, מדובר בהצגות שאינן יקרות, ובעיניי, זה הדבר הכי שווה שיש - פשוט לגלות את כולם רגע לפני.

אסתי זקהיים מעלה בימים אלה מופע רב-תחומי המבוסס על טקסטים של עדנה בוכמן מתוך ספרה "נדדה האהבה". לאור הביקוש הרב, נוספו שלוש הצגות בינואר – 20-22.1.2007 בקפה תיאטרון הקאמרי ת"א, בשעה 21:00.

(הביא לפרסום: אמיר עמרמי)