טלוויזציה

בהופעת בכורה עתירת ידוענים ואנשי ביצה, נחנך בצוותא מופע הבידור החדש "מקושקשת" בבימויו של איש הטלוויזיה דני קרפל. לאחר עבודה של כשלוש שנים שכללה מערך ניסויים על הקהל במסגרת הפרויקט הניסיוני "פופקורן", שבו הועלו מידי שבוע מערכונים חדשים כדי לבדוק עד כמה הם מצחיקים ומתקשרים עם הקהל, יצא המופע לדרך. ערב הבכורה הציג שלל קולגות, שחקנים, ואנשי תקשורת וטלוויזיה, וחשף מערכת יחסי ציבור משומנת היטב (וכנראה גם קשרים טובים של העוסקים במלאכה). להבדיל מחברי "ציפורלה", למשל, שעמלו על יחסי הציבור שלהם בעצמם בדרכים רבות ומגוונות ולאורך תקופה ארוכה, כאן מדובר בחלק השבע יותר של התעשייה.

"מקושקשת", בהשתתפות גיא לואל, ירדן בר כוכבא, לירית בלבן ויעל לבנטל, הוא מופע בידורי שבנוי על סדרת מערכונים זריזים שעוסקים בנושאים הידועים מראש כמו זוגיות, רווקות, נישואין, סקס, שיחות בנות, פסיכולוגים, חברות, חייו הקשים של השחקן בישראל, שותפים לדירה וכו'. נדמה שהמופע, רצף מערכונים הבנוי על מיטב המורשת של מערכוני הטלוויזיה המסחרית, שאוב ממש מתוך התכניות "פלטפוס" או "קצרים", שבעשייתם היו מעורבים דני קרפל הבמאי ורן דברת שלקח חלק בכתיבת החמרים.

ירדן בר כוכבא, יעל לבנטל ולירית בלבן הן קומיקאיות מצוינות שמציגות ביחד עם גיא לואל דינמיקה טובה ורציפה על הבמה. המערכונים המוצגים כתובים בצורה שנונה ומבדרת, אם כי חלקם ארוכים מידי, כמו למשל הקטע "פסטיבל זמרי ליווי". את כתיבתם אגב, עיבדו חברי ההרכב יחד עם הבמאי דני קרפל ובסיועו של התסריטאי רן דברת, שמלבד "קצרים" כתב לאחרונה גם ל"גומרות הולכות".

"מקושקשת", שמין הסתם מזכיר מאוד את שני הפורמטים האלו, הוא מופע קליל, משעשע ובעל תחכום, אבל הוא מסמל יותר מכל מהלך של "טלוויזציה" שעובר התיאטרון. בכלל, נדמה כי הפריחה של מופעי הסטנד אפ, הסיטקומים והמערכונים למיניהם, בין אם על בימת התיאטרון או מעל מרקע הטלוויזיה, מעידה אולי יותר מכל על האסקפיזם והרצון לבריחה של הקהל ממציאות ישראלית מושחתת ועקובה מדם.

יחד עם זאת, המופע, שחלק גדול ממנו סובב סביב דמויות נשיות, מסמן פן נוסף ומבורך בפריחה של נשים קומיקאיות שנונות שיותר ויותר תופסות חלק בעשייה ובביצוע של חומרים מהז'אנר הזה כמו עדי אשכנזי, ענת וקסמן, רותם אבוהב, ענת מגן שבו, מאיה דגן, קרן מור, עלמה זק, אורנה בנאי, עינב גלילי ונתי קלוגר. אם בעבר להיות מצחיקה נחשב ללא סקסי ולא נשי, היום הומור בכלל והומור עצמי בפרט, אינו נחלת הגברים בלבד. יעל לבנטל שמופיעה גם ב"החיים זה לא הכל" וב"של מי השורה הזאת?" וירדן בר כוכבא הותיקה ("תוסס", "בנות בראון", "פלטפוס" ועוד), מציגות הומור נשי מצוין ואמיתי, לצד לירית בלבן ששיחקה לרוב מעל בימות התיאטרון ("נמר חברבורות", "משפחה" ב"בימה" ו"שלום ולא להתראות" בתיאטרון חיפה) ומתגלה כקומיקאית מעולה.

"מקושקשת" הוא מופע בידור מהנה עם כתיבה שנונה והרבה פאנצ'ים, אך גם דוגמה מצוינת לתיאטרון מסחרי שכנראה מתאים יותר להלך הרוח הקיים בארץ כרגע - זה שפשוט רוצה לצחוק ול"הקטין ראש", ולו רק לשעה קלה. בהיותו כזה, הוא לא מביא איתו ערך מוסף או אמירה אישית של יוצריו. להבדיל מ"עקיצה טבעית" של אנסמבל "ציפורלה", למשל, נראה כי היוצרים נמנעו במכוון מלעסוק בנושאים שעומדים על סדר היום הציבורי או לשבץ במופע קטעים סאטיריים שיש בהם התרסה אמיתית או הבעת עמדה. הכוונה הייתה כנראה לייצר בידור נטו -בלי כאבי ראש- וככזה הוא עושה את העבודה.