לנגד עיניים פקוחות

על יוסף פיצ'חדזה (41) עברו שנתיים טובות. בטקס פרסי אופיר 2004 פיצ'חדזה היה מועמד בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר על הסרט "שנת אפס", בעוד שההצגה בבימוי "דרך גגרין" עדיין זוכה לתשבוחות המבקרים.

היית מועמד לפרס הבמאי הטוב ביותר על הסרט "שנת אפס".
"איפה? אה, פרסי אופיר זה לא המשחק של הסרטים שלי. הם בעיקר מסתובבים בפסטיבלים בעולם, הם עושים יותר קהל בחוץ מאשר בארץ. אבל לפני שבוע זכינו בפרס המבקרים על הסרט. בפרסי אופיר (2005) היו לסרט די הרבה מועמדויות, אבל אני לא חושב שהוא זכה בשום דבר".

הוא דווקא זכה בפרס, בקטגוריית הסאונד.
"באמת? אני אפילו לא הולך לטקסים האלו".

"דרך גגרין" זו לא ההצגה הראשונה שהוא מביים, הוא ביים שתי הצגות בעבר,"הקרנפים" ו"בגידה" עבור תיאטרון הספרייה, אך ההצגה הנוכחית בהחלט זיכתה אותו בתשומת לב מרובה של מבקרי התיאטרון.

ל"דרך גגרין" הגיע פיצ'חדזה במקרה. בקאסט השחקנים של "בגידה" השתתף רודיה קוזלובסקיף, אשר גם כותב ומתרגם. קוזלובסקי החליט להפיק את "דרך גגרין", ופנה לפיצ'חדזה בנוגע לבימוי ההצגה.

יש לך קאסט שחקנים די קבוע.
"אני אוהב לעבוד עם אותם האנשים. שחקנים וצוות. בכל סרט יהיו גם שחקנים חדשים שלא עבדתי איתם, אבל אפשר לומר שאני שומר על הגרעין, כי הם חברים שלי. זה פשוט יותר מהנה לעבוד עם חברים. יש משהו מאוד קרתני בעבודה בסרטים. אתה נמצא חודשים ארוכים במצב מאוד אינטימי עם אנשים ואז כולם מתפזרים, זה לא ממש מתאים לי לעבוד ככה. ויש באמת קבוצה, שהם לא רק שחקנים אלא גם הצוות, ואפילו אנשים בתעשייה כמו פרי כפרי הסוכנת שהיא חברה שלי. הם מלווים אותי שנים. ערזא כפרי, בעלה, הופיע בסרט הראשון שלי "לנגד עיניים מערביות" שאף אחד לא הכיר אותי עדיין, והיה מאוד קשה לגייס שחקן בשבילו. עזרא היה אחד מהאנשים החשובים בסרט ההוא. אחר כך מוני הצטרף ב"בסמה מוצ'ו" והוא מופיע גם ב"שנת אפס". אני מאוד מרגיש שאני עובד בקבוצה".

כיצד זה מרגיש להיות חלק מן הקונצנזוס של המבקרים?
"אני לא בטוח שזה יותר טוב. אני חושב שאמנות שיש עליה קונסנזוס היא אמנות שיש לה בעיה בדרך כלל. אני אוהב שיש חוסר קונסנזוס. כולם רוצים שיאהבו אותם באיזשהיא צורה, וזה נחמד, אבל "בסמה מוצ'ו" היה יותר שנוי במחלוקת פשוט, ודווקא מאוד נהנתי מזה".

פיצ'חדזה כותב, מביים ומפיק את כל סרטיו. הוא ביים רק סרטים שכתב, ורק בתיאטרון הוא ביים יצירות שלא נכתבו על ידו. "אולי אני אכתוב משהו גם לתיאטרון, יכול להיות. לביים משהו שלא אני כתבתי זה נעים. אני כותב את הסרטים שלי, כי בדרך כלל מה שמציעים לי, אני לא אוהב. אולי יום אחד אני אקבל תסריט ממישהו שאני כן ארצה לביים - זה לא משהו עקרוני אצלי. כשאתה מביים משהו שלא כתבת, זה בהחלט יותר נעים, כי אז אתה באמת יכול להתרכז בלהיות במאי נטו. בכל הסרטים שלי זה קשה, כי אני חושב תחת שלושה כובעים, וזה מאוד קשה לקפוץ מאחד לשני - פעם תסריטאי, פעם במאי ואז מפיק. יש משהו יותר קל בלמלא רק תפקיד אחד".

אתה בעיקר במאי, או בעיקר כותב?
"זהו, שאני לא ממש יודע איפה למקם את עצמי. למעשה, במקור, לא התכוונתי להיות במאי, התכוונתי להיות צלם. זה מה שרציתי לעשות כשהייתי סטודנט. אבל באותה תקופה, הקולנוע הישראלי היה במצב מאוד בעייתי ואז הבנתי שאני לא אוכל כנראה לצלם את הסרטים שרציתי לצלם, ושצפוי לי עתיד קודר בתור צלם. הרבה פעמים, נקודת המבט שלי בתור במאי באה מעולם הצילום - איך התמונה מדברת מעבר לטקסט".

בימים ההם לא נעשו סרטים ישראלים רבים. בשנים האחרונות מדברים הרבה על הפריחה של הקולנוע הישראלי. אתה יכול להסביר את התופעה כאדם מן התעשייה?
"המדינה יותר גדולה היום יחסית לאז. אז כל התעשיות גדלות, גם הקולנוע, כמו צריכת המכוניות והגז. אז, עשו ארבעה-חמישה סרטים בשנה בארץ. אבל אני לא בטוח שהפריחה הזו אמיתית. הקולנוע הוא פשוט מדיום מתוקשר. בסופו של דבר, אם תלכי אחורה ותראי כמה אנשים הלכו לראות בקולנוע את סלח שבתי, תגלי שחצי מן האוכלוסיה הלכה לקולנוע לראות אותו, בערך שש מאות אלף איש. היום, אם סרט ישראלי עובר את המאה אלף, זה נחשב הצלחה אדירה, באוכלוסיה הרבה יותר גדולה. אני לא חושב שהפריחה כל כך גדולה. תמיד היה סרט אחד שעשה הרבה רעש. "סוף העולם שמאלה" הוא כזה - הוא הביא המון צופים. אבל הוא גם מכר בערך תשעים אחוז מהכרטיסים של הקולנוע הישראלי. ועכשיו יש את "אביבה אהובתי" שעושה הרבה מאוד קהל, אבל אם תסתכלי, בכמה החודשים האחרונים יצאו עוד שישה-שבעה סרטים ישראלים לקולנוע, שכולם התרסקו, ולא עברו לדעתי את האלף-אלפיים צופים".

"אז הפריחה הזו היא פיקטיבית, בעיקר תקשורתית. בהחלט יש התקדמות וכמות גדולה יותר של סרטים שנעשים כאן, אבל לבוא ולהציג את זה כאיזו מהפכה מטורפת, אני לא בטוח שזה נכון. בסופו של דבר, בכל תקופה היה סרט אחד שעשה משהו. בכל תקופה".

אתה יכול לראות שמוקדי העניין שלך השתנו במהלך השנים?
"ודאי. איזשהו מבקר שאני דווקא מאוד מעריך, דיבר על קו מחבר בין כל הסרטים שלי, שהנושא המרכזי בהם הוא יחסים בין הורים לילדים. אני מניח שזה נכון, למרות שמעולם לא חשבתי על זה או התכוונתי לזה. אני חושב שהסרט האחרון, בגלל שיש לי ילדה, למרות שהוא קשה, הוא עדיין עגול יותר ורך יותר. פחות מיליטנטי. פחות סרט מלחמה, מה שנקרא".

ומה הפרויקט הבא? יש סרט בדרך?
"נראה שכן, אני עובד על משהו. כותב. אני לא יכול לדבר על זה ממש. לא שזה סודי, פשוט אין עדיין על מה".