לנגד עיניים פקוחות

"זוהי פריחה פיקטיבית". הבמאי יוסף פיצ'חדזה ("שנת אפס") מנפץ את הבלון שהתקשורת מנסה למכור לנו בנוגע לקולנוע הישראלי ומדבר על ביקורות, הכרה ועשייה

לנגד עיניים פקוחות | רשת 13

על יוסף פיצ'חדזה (41) עברו שנתיים טובות. בטקס פרסי אופיר 2004 פיצ'חדזה היה מועמד בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר על הסרט "שנת אפס", בעוד שההצגה בבימוי "דרך גגרין" עדיין זוכה לתשבוחות המבקרים.

פיצ'חדזה עבר מגאורגיה מולדתו לארץ בגיל 7. הוא למד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ומאז יוצר כבמאי, תסריטאי ומפיק גם יחד. הוא זכה לפרסום בקרב הקהל הישראלי בעיקר בעקבות סרטו "בסמה מוצ'ו", אך עם זאת, נדמה כי נותר אמן של מבקרים, יותר מאשר של קהל. סרטו העלילתי הראשון "לנגד עיניים מערביות" זיכה אותו בפרסים בפסטיבל ברלין היוקרתי, וכמו כן בפרס וולג'ין, אולם רק מעטים צפו בו. סרטיו לרוב אינם קלים לצפייה, וכך גם "שנת אפס" המצוין.

היית מועמד לפרס הבמאי הטוב ביותר על הסרט "שנת אפס".
"איפה? אה, פרסי אופיר זה לא המשחק של הסרטים שלי. הם בעיקר מסתובבים בפסטיבלים בעולם, הם עושים יותר קהל בחוץ מאשר בארץ. אבל לפני שבוע זכינו בפרס המבקרים על הסרט. בפרסי אופיר (2005) היו לסרט די הרבה מועמדויות, אבל אני לא חושב שהוא זכה בשום דבר".

הוא דווקא זכה בפרס, בקטגוריית הסאונד.
"באמת? אני אפילו לא הולך לטקסים האלו".

"דרך גגרין" זו לא ההצגה הראשונה שהוא מביים, הוא ביים שתי הצגות בעבר,"הקרנפים" ו"בגידה" עבור תיאטרון הספרייה, אך ההצגה הנוכחית בהחלט זיכתה אותו בתשומת לב מרובה של מבקרי התיאטרון.

איך עובד המעבר מקולנוע לתיאטרון כבמאי?
"בתיאטרון יש משהו שהוא הרבה יותר ממוקד בעבודה עם שחקנים. אתה פחות מתעסק בעניינים טכניים, שיש הרבה מהם בקולנוע. פה יש לך חלל אחד שבו אתה עובד, ואתה נמצא עם השחקנים כמה חודשים לבד. רק איתם. אני מאוד נהנה מזה - זה שינוי, ואני אוהב מאוד לעבוד עם שחקנים, אז אני נהנה מן העבודה בתאטרון".

ל"דרך גגרין" הגיע פיצ'חדזה במקרה. בקאסט השחקנים של "בגידה" השתתף רודיה קוזלובסקיף, אשר גם כותב ומתרגם. קוזלובסקי החליט להפיק את "דרך גגרין", ופנה לפיצ'חדזה בנוגע לבימוי ההצגה.

"אני, מנשה ועזרא כפרי הסכמנו לעשות את ההצגה יחד, כמעט בהתנדבות. זו הצגה פרטית בשיתוף עם בית ציוני אמריקה, הם רק נתנו את החלל. אז שווה לנו רק אם אנשים באים, ולמזלנו הם באים. אבל זו לא הצגה שהיא של תאטרון רפרטוארי מסובסד ואתה מקבל את כל התנאים. ההצגה עצמה מבחינה טכנית היא פשוטה, הקאסט הוא בסך הכל ארבעה שחקנים וזו לא הצגה של תפאורות מתחלפות וכולי. זו הצגה של שחקנים ובימוי. לכן ההצגה היתה אפשרית במסגרת הזאת. אם היו בה שבע עשרה שחקנים אני לא חושב שהיה ניתן להפיק אותה בתקציב כל כך קטן".

יש לך קאסט שחקנים די קבוע.
"אני אוהב לעבוד עם אותם האנשים. שחקנים וצוות. בכל סרט יהיו גם שחקנים חדשים שלא עבדתי איתם, אבל אפשר לומר שאני שומר על הגרעין, כי הם חברים שלי. זה פשוט יותר מהנה לעבוד עם חברים. יש משהו מאוד קרתני בעבודה בסרטים. אתה נמצא חודשים ארוכים במצב מאוד אינטימי עם אנשים ואז כולם מתפזרים, זה לא ממש מתאים לי לעבוד ככה. ויש באמת קבוצה, שהם לא רק שחקנים אלא גם הצוות, ואפילו אנשים בתעשייה כמו פרי כפרי הסוכנת שהיא חברה שלי. הם מלווים אותי שנים. ערזא כפרי, בעלה, הופיע בסרט הראשון שלי "לנגד עיניים מערביות" שאף אחד לא הכיר אותי עדיין, והיה מאוד קשה לגייס שחקן בשבילו. עזרא היה אחד מהאנשים החשובים בסרט ההוא. אחר כך מוני הצטרף ב"בסמה מוצ'ו" והוא מופיע גם ב"שנת אפס". אני מאוד מרגיש שאני עובד בקבוצה".

פיחצ'דזה אינו ממהר לקבל את חיבוק מבקרי הקולנוע. המבקרים היו מאוד חלוקים בדעתם לגבי "בסמה מוצ'ו", שלא כמו לגבי "שנת אפס".

כיצד זה מרגיש להיות חלק מן הקונצנזוס של המבקרים?
"אני לא בטוח שזה יותר טוב. אני חושב שאמנות שיש עליה קונסנזוס היא אמנות שיש לה בעיה בדרך כלל. אני אוהב שיש חוסר קונסנזוס. כולם רוצים שיאהבו אותם באיזשהיא צורה, וזה נחמד, אבל "בסמה מוצ'ו" היה יותר שנוי במחלוקת פשוט, ודווקא מאוד נהנתי מזה".

זה לא כואב לקבל ביקורות לא טובות?
"לי לא. מה זה כואב? מרגיז לפעמים שיש השתלחויות, אבל אני לא חושב שקרה שהשתלחו בי. אני רואה לפעמים שעושים דברים כאלה לאנשים אחרים וזה מרגיז. זה שיש ביקורת לא טובה, לא הופך את הסרט לשונה. הסרט נשאר אותו סרט, אם הוא מקבל ביקורות טובות או גרועות. כשאני מסתכל על הסרטים שלי במשך השנים, אני שופט אותם אחרת בכל פעם, וזו הביקורת היחידה שאני יכול לעבוד איתה".

פיצ'חדזה כותב, מביים ומפיק את כל סרטיו. הוא ביים רק סרטים שכתב, ורק בתיאטרון הוא ביים יצירות שלא נכתבו על ידו. "אולי אני אכתוב משהו גם לתיאטרון, יכול להיות. לביים משהו שלא אני כתבתי זה נעים. אני כותב את הסרטים שלי, כי בדרך כלל מה שמציעים לי, אני לא אוהב. אולי יום אחד אני אקבל תסריט ממישהו שאני כן ארצה לביים - זה לא משהו עקרוני אצלי. כשאתה מביים משהו שלא כתבת, זה בהחלט יותר נעים, כי אז אתה באמת יכול להתרכז בלהיות במאי נטו. בכל הסרטים שלי זה קשה, כי אני חושב תחת שלושה כובעים, וזה מאוד קשה לקפוץ מאחד לשני - פעם תסריטאי, פעם במאי ואז מפיק. יש משהו יותר קל בלמלא רק תפקיד אחד".

אתה בעיקר במאי, או בעיקר כותב?
"זהו, שאני לא ממש יודע איפה למקם את עצמי. למעשה, במקור, לא התכוונתי להיות במאי, התכוונתי להיות צלם. זה מה שרציתי לעשות כשהייתי סטודנט. אבל באותה תקופה, הקולנוע הישראלי היה במצב מאוד בעייתי ואז הבנתי שאני לא אוכל כנראה לצלם את הסרטים שרציתי לצלם, ושצפוי לי עתיד קודר בתור צלם. הרבה פעמים, נקודת המבט שלי בתור במאי באה מעולם הצילום - איך התמונה מדברת מעבר לטקסט".

בימים ההם לא נעשו סרטים ישראלים רבים. בשנים האחרונות מדברים הרבה על הפריחה של הקולנוע הישראלי. אתה יכול להסביר את התופעה כאדם מן התעשייה?
"המדינה יותר גדולה היום יחסית לאז. אז כל התעשיות גדלות, גם הקולנוע, כמו צריכת המכוניות והגז. אז, עשו ארבעה-חמישה סרטים בשנה בארץ. אבל אני לא בטוח שהפריחה הזו אמיתית. הקולנוע הוא פשוט מדיום מתוקשר. בסופו של דבר, אם תלכי אחורה ותראי כמה אנשים הלכו לראות בקולנוע את סלח שבתי, תגלי שחצי מן האוכלוסיה הלכה לקולנוע לראות אותו, בערך שש מאות אלף איש. היום, אם סרט ישראלי עובר את המאה אלף, זה נחשב הצלחה אדירה, באוכלוסיה הרבה יותר גדולה. אני לא חושב שהפריחה כל כך גדולה. תמיד היה סרט אחד שעשה הרבה רעש. "סוף העולם שמאלה" הוא כזה - הוא הביא המון צופים. אבל הוא גם מכר בערך תשעים אחוז מהכרטיסים של הקולנוע הישראלי. ועכשיו יש את "אביבה אהובתי" שעושה הרבה מאוד קהל, אבל אם תסתכלי, בכמה החודשים האחרונים יצאו עוד שישה-שבעה סרטים ישראלים לקולנוע, שכולם התרסקו, ולא עברו לדעתי את האלף-אלפיים צופים".

"אז הפריחה הזו היא פיקטיבית, בעיקר תקשורתית. בהחלט יש התקדמות וכמות גדולה יותר של סרטים שנעשים כאן, אבל לבוא ולהציג את זה כאיזו מהפכה מטורפת, אני לא בטוח שזה נכון. בסופו של דבר, בכל תקופה היה סרט אחד שעשה משהו. בכל תקופה".

אתה יכול לראות שמוקדי העניין שלך השתנו במהלך השנים?
"ודאי. איזשהו מבקר שאני דווקא מאוד מעריך, דיבר על קו מחבר בין כל הסרטים שלי, שהנושא המרכזי בהם הוא יחסים בין הורים לילדים. אני מניח שזה נכון, למרות שמעולם לא חשבתי על זה או התכוונתי לזה. אני חושב שהסרט האחרון, בגלל שיש לי ילדה, למרות שהוא קשה, הוא עדיין עגול יותר ורך יותר. פחות מיליטנטי. פחות סרט מלחמה, מה שנקרא".

ומה הפרויקט הבא? יש סרט בדרך?
"נראה שכן, אני עובד על משהו. כותב. אני לא יכול לדבר על זה ממש. לא שזה סודי, פשוט אין עדיין על מה".