ענייני דיומא

מופע הפלמנקו "הגברת עם הקמליות" חסר את הרגש שמצוי בסיפור מאת דיומא

ענייני דיומא | רשת 13

המודעות לריקוד ולתרבות הפלמנקו בישראל נמוכה באופן יחסי. את מרבית מופעי הפלמנקו ניתן לתפוס דרך פסטיבלי מחול גדולים כמו פסטיבל כרמיאל או תחת מטרייה של מסגרות ואירועים תרבותיים שונים. בימים אלו עלה בארץ מופע פלמנקו שהוא הפקה משותפת ללהקת הפלמנקו הישראלית COMPAS בהנהגתה של מיכל נתן, מייסדת הלהקה, הכוריאוגרפית והרקדנית הראשית, לבין מיגל אנחל, כוריאוגרף ורקדן פלמנקו ספרדי נודע, וחלק מחברי להקתו "THE MIGUEL ANGEL ESPANA BALLET" .

המופע שעלה גם במסגרת פסטיבל כרמיאל ופסטיבל כפר בלום, מציג את "הגברת עם הקמליות" מאת אלכסנדר דיומא הבן. הרומן משנת 1852, אחד מסיפורי האהבה הגדולים והמפורסמים בכל הזמנים, מתאר את קורותיה של מרגריט, יצאנית צמרת יפהפייה החיה חיי הוללות ומתאהבת בבחור ממשפחה בורגנית טובה. ניסיון האוהבים לבנות לעצמם עולם מנותק מהעבר, שהאהבה בו היא חוק יחיד, נכשל כשלון חרוץ ומביא למותה של מרגריט.

"הגברת עם הקמליות" עובד למחזה שהופק אינספור פעמים, לאופרה של ורדי (לה טרוויאטה), ולעיבודים רבים לקולנוע ולטלוויזיה. הסיפור, אגב, מבוסס על אהבתו הנכזבת של דיומא הבן ליצאנית הצרפתייה אלפונסין פלסיס, שהייתה מגיעה לאופרה בפריז עם זר קמליות לבנות בידה על מנת שיזהו אותה לקוחות פוטנציאליים. רק שבמקרה זה, להבדיל מהרומן אותו כתב, סירבה אלפונסין לוותר על סגנון חייה והכנסותיה הגבוהות ולהסתפק באהבתו ובהכנסתו הצנועה של הסופר הצעיר.

ולענייננו - הפלמנקו, הריקוד הארוטי המיטיב לתאר את יחסי האהבה והמלחמה בין המינים, מצליח לסחוף במקרה של הפקה זו רק בחלקו. הכוריאוגרפיה של המופע אותה בנו יחדיו מיגל אנחל ומיכל נתן, שני הסולנים, בנויה ממגוון רחב של מקצבים וטכניקות, ושניהם, כמו גם פרנצ'סקו הרקדן הספרדי, בתפקיד מאהבה של מרגריט, מציגים שליטה ווירטואוזיות בריקוד ושפתו.

הניסיון רב השנים ניכר בתנועותיה של מיכל נתן והריקוד שלה הוא ללא רבב, אך חסר משהו בדיאלוג שלה עם הקהל. את הדיאלוג הזה ידעו פרנצ'סקו ומיגל אנחל לייצר בכמויות רבות: ברק, עוצמה, כאריזמה ובעיקר יצירת פאתוס והזדהות רגשית אצל הצופים בהם. אין ספק כי הכוריאוגרפיה ובניית הדיאלוגים והמונולוגים בעיבוד זה, עשויים ברמה גבוהה, אך ברמה הרגשית הוא חלש. את המופע ליוו הזמרים הספרדיים דוד ואסקז ואנג'ליקה "לה טרמנדיטה" המדהימה, ששירתה, כשירת הפלמנקו המסורתית, יכולה להישמע מעט מחוספסת לאוזניים לא מורגלות אך מרגשת מאוד, והיא זו שנתנה את הטון הנשי הרגשי על הבמה.

בנוסף לזאת, היה פער מורגש ברמת הביצוע של רקדני הלהקה הספרדית ללהקה הישראלית, שנפלו ברמתם מהספרדים, למעט הרקדן אורי כהן. גם התפאורה הדלה עד מאוד, נותנת למופע מראה קצת חלטוריסטי. אך מה שצרם בעין יותר מכל, הוא הלבוש הלא מחמיא. במקרה של הרקדנים, מדובר בחליפות שנראו כאילו נלקחו היישר משנות ה-70, והבחירה בשמלות בצבעים דהויים שאינן מחמיאות לרקדניות, תוך ערבוב של סגנונות ובדים שונים, יוצר להן מראה מפוזר וחסר הרמוניה.

כל זאת הופך את המופע להרבה פחות עשיר ומרגש ממה שיכול היה להיות, ובשל כך, גם חסר את הלהט והתשוקה האמיתית שבדרך כלל מאפיינת את ריקוד הפלמנקו.