אם אוכלת בנותיה

המחזה "רכוש נטוש" שהועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1987, מועלה בימים אלו בתיאטרון הבימה, מתוך מחשבה כי הסיטואציות העולות מן המחזה, זוכות בתקופתנו אנו לרלוונטיות מחודשת. דרמת המחזה מתמקדת בדמותה של טוני (גילה אלמגור), אם דומיננטית החיה בשולי היישוב ובשולי החברה עם שתי בנותיה, אלינור בת השבע עשרה (הילה פלדמן) ועליזה בת החמש עשרה (רותם זיסמן).

מערכת היחסים המורכבת והקשה בין האם לבנותיה, נחשפת במלוא עוצמתה בעקבות שני אירועים מרכזיים ודרמטיים. מועצת הישוב בו הן מתגוררות, הבטיחה למשפחתן דירה חדשה במושב, וזאת בעקבות תוכנית לסלול כביש מהיר על שטח אדמתן. אך בעוד הבנות מעוניינות במעבר, האם עיקשת בהחלטתה לא לעזוב את ביתה ואדמתה. בנוסף לכך, יצירת קשר ראשוני בין אלינור ואחד החיילים ביישוב, משבשת את מערך החיים בבית המשפחה. האם, השבויה באובדן חלומותיה ובשבר הגדול שפקד את חייה עם נטישת אב המשפחה את הבית לטובת אישה אחרת, עומדת בסירובה מול בנותיה ומול הדחפורים המאיימים להרוס את ביתה, ולא מסכימה לחתום על מסמכי הוויתור.

סיפור המחזה מתרחש בשנות השמונים, ולמרות שמובן לחלוטין שעברו כבר שני עשורים שלמים מאז, עולה מהמחזה כולו תחושה ארכאית כבדה ולא הכרחית, שמעוררת תמיהות שונות בנוגע למידת הרלוונטיות שלו לשנות האלפים. כאשר האחיות הצעירות מדברות על שימי תבורי או על ריקודי דיסקו, האווירה התקופתית עוברת באופן ברור, אך כאשר מתוארים החיים ביישוב הקטן בו הן מתגוררות, עולה תמונה של ישוב בשנות החמישים עם תופרת, מכולת וסניף דואר.

נראה שהראליזם והאמינות בעיבוד המחודש של המחזה, השתבשו במרחק הזמן. נוצרת אי בהירות מסוימת סביב השאלות עד כמה השקפת עולמה של האם ארכאית ביחס לתקופה בה היא חיה, או עד כמה גדול הפער בין המשפחה לחברה החיצונית של היישוב.

המוקד המהותי של הדרמה היא מערך הכוחות בין האם לבנותיה. את המערך הזה ניתן לבחון באופן אובייקטיבי, במנותק מהזמן הריאליסטי של המחזה, כאשר ברור לחלוטין מהם התפקידים שממלאות כל אחת מהדמויות במשולש המשפחתי. האם משמשת סוכנת כפולה. מצד אחד, היא מעבירה לבנותיה מסרים ברורים של דיכוי ומשווקת להם ערכים פטריארכאליים לפיהם האישה משמשת אובייקט לגבר שימצא לנכון להציל אותה מאומללותה כאישה בודדה, ומנגד, מעבירה האם לבנותיה מסר סותר של שיעבוד לתא המשפחתי הלוחץ שיצרה. כך לדוגמה, כאשר מתעורר קשר ראשוני בין אלינור לחייל הצעיר, האם מייד מבטלת את הקשר ואת הבחור עצמו. אותה כפילות ניגודית עוברת באופן אינטנסיבי, בעיקר בזכות גילה אלמגור המשופשפת בגילום דמותה של האם הדומיננטית והמסרסת.

ראוי לציין את יכולת המשחק המעולה של רותם זיסמן, שמגלמת את עליזה. עליזה מושכת במידה מסוימת, בעיקר לקראת סוף ההצגה, את הדרמה הפרטית של המשפחה לכיוונים רחבים וחברתיים יותר. אחת הסצינות החזקות בהצגה היא זו שבה עליזה מטיחה באמה שהיא בעצמה רכוש נטוש, ילדה שננטשה לא רק על ידי האב אלא גם על ידי האם, ובמובנים נוספים, על ידי החברה שהפקירה אותה לשוליים, למקום נשכח וצדדי.

אך למרות אותה דינאמיקה מעניינית בין האם ובנותיה, ככל שההצגה מתקרבת לסופה, היא נמתחת למקומות שבהן הקהל מקבל שוב ושוב הרבה מאותו הדבר. האובססיביות והחולניות שביחסים עוברת טוב, אך בשלב מסוים נדמה כי זה הדבר היחידי שעובר לאורך המחזה כולו. וכך, למרות שהמשחק של שלוש השחקניות הוא מקצועי ומדויק, וניכר שהושקעה מחשבה רבה בתפאורה המורכבת שמעבירה באופן חד וברור את התלישות והארעיות, בסופו של דבר, חסר בהפקה הנוכחית מוקד כוח נוסף, שיכול היה למשוך את הדרמה לכיוונים נוספים.

רכוש נטוש
מאת שולמית לפיד
בימוי איציק ויינגרטן
תפאורה ותלבושות: פרידה שהם
מוסיקה: אלדד לידור
תאורה מאיר אלון
משתתפות: גילה אלמגור, הילה פלדמן, רותם זיסמן.

תיאטרון הבימה
טלפון להזמנת כרטיסים: 03- 52666666