רחוב שומכלום

אני יודעת שסביר מאוד להניח שאני עומדת בודדה במערכה מול כיתת יורים של הטרנד האחרון בתיאטראות הישראלים, אבל חשוב לי להוציא את זה - אני לא אוהבת מחזות זמר. השניה שבה השחקן או השחקנית פוצחים בשיר וברגע אגדי לא ברור, מצטרפים אליהם קולות פלייבק מארבעה כיוונים שונים, נראית לי מגוחכת להחריד, ולא משנה אם מדובר בהפקה מושקעת של מילוני שקלים הכוללת שחקנים וזמרים מעולים. בסופו של דבר, תמיד עוברת לי בראש המחשבה שכנראה טרם נתקלתי במחזמר האחד והיחיד שיפתח בפני עולם חדש של קיטש מוסיקלי משובח ומהנה.

בתחילת הצפייה במחזמר המקורי החדש של אנסמבל הרצליה, "רחוב טוב", לקח לי קצת זמן להבין לאיזה נישה בדיוק הוא נופל. הדבר הראשון שבולט בייחודו, הן בובות עם ראש ענק ופלג גוף עליון מוקטן שמתרוצצות על הבמה. השחקנים שמפעילים אותן, מתרוצצים על הבמה יחד אתן ומדברים בחופשיות ומוותרים לחלוטין על האשליה שלבובות קיום עצמאי.ברור לחלוטין שכולנו יודעים שמתחת למיס פיגי, לדוגמה, יש מפעיל או מפעילה שמדבבים אותם, אבל משום מה, זה מפתיע שאנחנו עדיין מאמינים באישיותה הנפרדת של הבובה גם כשאנחנו רואים את המפעיל על הבמה עצמה.

עלילת המחזמר נעה פחות או יותר סביב עשר עלילות מקבילות המתקשרות זו לזו באופן צפוי למדי. כל גיבורי המחזמר הם שכנים שונים ומשונים הדרים ב"רחוב טוב": אברום החרדי שולף כל לילה בחשאי סרט וידאו ארוטי מהווידיאומט; ניזר הוא הגנן הערבי של הרחוב, שמזמין את שמוליק, ימיני לאומני חסר בית, להתגורר איתו - וכמובן שמתפתח ביניהם סיפור אהבה חוצה מוסכמות ולאומים; אולגה היא עולה מרוסיה שלא מצליחה לעבור טסט גיור ותקועה עם מיקי, חבר לוזר שמגרד חיש גדים כל היום (ניר לוי שכמו תמיד מיטיב לשחק את הישראלי הקומבינטור המצוי); שיווה היא זמרת פתיינית שחיה כאם חד-הורית, אבל במקום ילד יש לה קרפיון שצמח למימדי ענק; ובמרכז כל ההתרחשויות השכונתיות השונות עומד סיפור האהבה המתפתח בין סיגל,בחורה צעירה שרוצה לפרוץ לעולם הזוהר כשחקנית, לבין גיא, מושבניק צעיר שהגיע לרחוב טוב, מצא עבודה בפיצוציה של מיקי, אך חולם על סטארט-אפ ועל הפריצה הגדולה.

וכך, בין שיר אופטימי אחד על מהותו של הרחוב המיוחד שזכה לשם "רחוב טוב" לבין שיר אופטימי אחר על התאהבות ראשונית בין הבובה סיגל לבוב גיא, התחלתי להבין שמדובר בתרכובת מיוחדת, זיווג מורכב בין מחזמר בעל יומרות הנוגעות לבין ייצוגה של החברה הישראלית על כל גווניה - יומרות שהופכות בסופו של דבר להפצת אופטימיות קוסמית ניו-אייג'ית, ככל שהמחזמר מתקרב לסופו. השילוב המוזר של יחסים שונים ומשונים בין בובות לשחקנים בשר ודם, מעין שעטנז לא ברור של החבובות הישראליות פוגשות בטעות את "השיר שלנו", מצליח בסופו של דבר להצחיק. אומנם לא ברור, אם אותה אופטימיות קוסמיות נאיבית מתכוונץ להיות צינית או שמא הם באמת רציניים עם כל העניין, אבל בסופו של דבר, ככל שמתקדם המחזמר, ברור לחלוטין שתחכום הוא לא הצד החזק שלו, ושאולי דווקא משהו בההעמדה המוזרה והפשטנית של הבובות, מצליח לעבור לקהל.

וכך, אחרי תקופת הסתגלות של עשרים דקות, החלטתי שבמקום לנסות ולהבין את הבלתי ברור, שווה לנסות ולהיסחף אחרי המחזמר והשירים שמתארים בהומור שווה לכל נפש את החיים של הגנן הערבי של הרחוב, או את הקשיים שמערימה הרבנות על אולגה (לוסי דובניציק, שמשום מה, המבטא הרוסי שסיגלה לעצמה נשמע כמו מבטא רוסי של שחקנית ישראלית, עם שגיאות צפויות כמו לקרוא למילואים "ממולאים"). בסופו של דבר, המחזמר נופל למקום שבו אפשר לטעון שחוסר התחכום הבסיסי שלו והנאיביות הלא ברורה, מצליחים להציל אותו, וכך למרות הפשטנות שגובלת לפעמים בחובבנות, מצליח "רחוב טוב" לייצר כמה סצינות מופרכות שמצליחות לשבור את האדישות של הצופה ופשוט להצחיק בחוסר מורכבות שלהן.

משתתפים: עדי איזנמן, יעל בדש, לוסי דובינצ'ק, ניר לוי, כפיר לוי, דיוויד לוינסקי, גיל נתנזון, מאיה שוטנפלד.
כתב וביים: חנן פלד
מוסיקה מקורית: יוני בלוך
עיצוב תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר.
עיצוב בובות: מריה גורביץ'.
הדרכת מפעילי בובות: אילן סביר.
עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן
כוריאוגרפיה: גלעד קמחי
עיבודים מוסיקליים: דניאל קורן.
תיאטרון הרצליה:9552921- 09