מסקינטייפ

כבר מסצנת הפתיחה של המחזה טייפ, ברור לחלוטין שמדובר בהצגה שלא תשאיר אותך מיובש בכסא, לספור את הדקות עד הסיום. הלוקיישן הוא מוטל אמריקאי זול, מואר באורות ניאון צבעוניים. הדמות הראשית, וינס, סוחר סמים לא מזיק, מתדלק את עצמו ואת הכיור באמבטיה בכמויות עצומות של בירה, כאשר פס קול של מוסיקת מטאל כבדה מלווה אותו. כעבור רגע, מתברר שוינס מכין את עצמו ואת החדר לקראת בואו של ג'ון, חברו הטוב מימי התיכון ויוצר סרטים דלי תקציב בהווה, שהגיע אל העיר לכבוד פסטיבל סרטים, שבמסגרתו מקרינים את סרטו האחרון.

בשלב מאוחר יותר של הערב, תצטרף אל השניים איימי, תובעת מחוזית בהווה ובת זוגו של וינס מימי התיכון ששכבה עם ג'ון לאחר שנפרדה מוינס, ערב אחד במסיבת סוף השנה.

המחזה, למעשה, מתבסס על עקרונות דרמטולוגים של מותחן טוב, כאשר מרכז הכובד מתגלגל אל אותו ערב רחוק שבו שכבו ג'ון ואיימי פעם ראשונה ואחרונה. המתח שנבנה, נע לא רק סביב ההבדלים הכביכול תהומיים בין הדמויות, בין וינס הפרוע והלא ממוקד לג'ון המסודר וההגיוני, אלא גם ברמה העמוקה יותר, סביב הפרשנות שמספקת כל אחת מן הדמויות לאותו ערב רחוק וגורלי שבו ג'ון יכול מאוד להיות – אנס את איימי.

מסתבר שלשאלה הכביכול פשוטה - היה או לא היה אונס - ניתן לספק כמה תשובות שונות. לוינס ברורה מההתחלה התשובה לשאלה. נדמה שאולי לראשונה בחייו, הוא ממוקד, במטרה להוכיח לשאר העולם ולאיימי כמובן, את אשמתו של ג'ון באונס. מנגד, ג'ון, שנתפס בתחילת המחזה כאמן אידיאליסט, נחשף בחולשתו המוסרית וברצונו האינטרסנטי לטאטא את הפרשה מתחת לשטיח ולהמשיך בחייו. דמותה של איימי, שמופיעה על הבמה בשלב מאוחר יחסית של ההצגה, אמורה להיות המפתח לפתרון החידה ודמות מרכזית שתאיר את היחסים בין שלוש הדמויות באור מדויק וחד. אך דווקא בשלב זה של ההצגה, נדמה שהיכולת לתחזק ולהעביר את המתחים הדרמטיים המצויים במחזה, נבלמת.

איימי המגולמת על ידי הלה וידור, אמורה ללא ספק לייצג שילוב של נערה אמריקאית מתוקה, שהתפקחה, למדה דבר או שניים על העולם, והתפתחה בסופו של דבר לאישה חזקה יותר מהנערה התמימה שהייתה בימי התיכון. את אותו הכוח המסוים לא מצליחה הלה וידור להעביר, ובכך מתפספס אלמנט מרכזי במחזה האמריקאי. זה מתחיל מהדברים הקטנים, הקשורים ללבוש ורוד ומתקתק מידי, הכולל נעלי עקב שמסתבכות בשטיח הצמרירי של חדר המוטל, אשר לא באמת מקרינות עוצמה נשית וממשיך ברמה העמוקה יותר של המשחק.

בתוכניית ההצגה, ניתן לקרוא התייחסויות של הקאסט ושל במאי ההצגה לנושאים כגון עלבון, התבגרות, הצבת מראה כואבת מול מציאות או מול שקר, ובעיקר, השפעתו החמקמקה של הזיכרון. למעשה, כל המוקדים האלו, אכן צפים ועולים אל הבמה, פעמים רבות באופן ברור ומתוזמן היטב, אך יחד עם זאת, נראה שעבודת בימוי ומשחק מהודקות יותר, היו ממצות את המוקדים האלו באופן שלם יותר ואף מציפות למעלה מוקדים רחבים יותר - פוליטיים וחברתיים, שכן במחזה מסתמנת אמירה חברתית ופוליטית רחבה יותר המתקשרת אל עיסוקה של איימי כעוזרת לתובעת המחוזית ואל דיבוריו הטפלים של ג'ון, הנוגעים לשינויי החברה האמריקאית.

כך לדוגמה, ברור לחלוטין שכל אחת מן הדמויות מייצרת זיכרון אשר מתאים לאינטרס הצר שלה, ודואגת לתחזק אותו לאורך השנים. אך חבל שעניין יחסי הכוחות המדויקים בין הדמויות, לא מטופל מספיק. כוחה היחידי של איימי, בסופו של דבר, נובע מעובדת היותה עוזרת לתובע המחוזי - כוח שהיא מנצלת למען האינטרס האישי שלה. העובדה שלקראת סוף המחזה מתברר שבחירתה הסופית הייתה לא באמת לנצל את היתרון שלה אלא רק להשתעשע איתו, בחירה שממקמת אותה במקום חדש במשולש הכוחות של המחזה,לא זוכה לטיפול הנכון.

"טייפ", כמחזה שכתוב היטב ומכיל הרבה התפוצצויות פוטנציאליות הקשורות ליחסי כוח, יחסי מין וקשרים אפשריים בין השניים, הוא מחזה טוב, רק חבל שבעיבוד, אותו חומר נפץ לא התלקח בסופו של דבר. אך יחד עם זאת, הבימוי של ניר ארז והמשחק של הקאסט (זהר שטראוס, אוהד קנולר והילה וידור), מספקים הצגה שבסופו של דבר מחזיקה את הקהל במתח.

טייפ, תיאטרון הבימה
מאת: סטיבן בלבר
תרגום: אסף ציפור
בימוי: ניר ארז
תפאורה תלבושות: נטע הקר
מוסיקה: רן בגנו
תאורה: קרן גרנק
משתתפים: וינס – זהר שטראוס, ג'ון: אוהד קנולר, איימי – הילה וידור.
משך ההצגה: שעה ועשרים
טלפון קופות של הבימה: 03 – 5266666