לא שינה נמר חברבורותיו

הסיפור של יעקב שבתאי "נמר חברבורות פרטי ומטיל אימה" שעליו מתבסס המחזה "נמר חברבורות", נפתח במוטו של גתה: "כל השואף ואינו מרפה - אותו נוכל לגאול." ואכן, הדמות הראשית במחזה, פינק, שובה לב ביכולתו הבלתי נדלית להפריח מגדלים פורחים באוויר ולהמשיך ולהאמין בחזון מטורף של קרקס ארץ ישראלי, וכל זאת למרות כל החול והכולרה ושאר האנשים קטני האמונה שמייעצים לו לעלות לארץ את אשתו צירל וילדיו, לפתוח חנות נעליים ולהסתדר, ובתרגום חופשי מפולנית - להיות מעשי, להיות כמו כולם, לחשוב בקטן.

קושניר, שמגלם במחזה החדש של הבימה את אותו דוד פינק, ספק נוכל ספק פנטזיונר נאיבי, מלווה בכל כניסה שלו לבמה בתזמורת שמבשרת את בואו, ידיו מלאות פרחים ומתנות לנשים, וכל נוכחותו משרה אווירה חוץ לארצית של איש העולם הגדול.

יעקב שבתאי הצליח לשרטט באופן כל כך מדויק את דמותו של פינק, גם בסיפור ובהמשך גם במחזה. ולכן, למרות שניתן לחלץ מהמחזה תובנות מעניינות הנוגעות לבניית העיר תל אביב מהחולות, שאולי גם היא מעין קרקס בלתי אפשרי שבטעות יצא לפועל, או תובנות נוספות בנוגע לרעיון הציוני כולו ומה התגלגל ממנו בסופו של דבר - עדיין, בבסיס המחזה, עומדת דמותו של פינק שמדומה בסיפור המקורי לעוף החול, שצומח כל פעם מחדש מהעפר, מרים את הראש לקבל עוד זבנג אבל לעולם לא מתייאש. בהקשר הזה, מעניין להשוות בין הסוף של הסיפור המקורי, בו עוזב פינק את ארץ הקודש ומותיר אחריו שובל של נשים שבורות לב, נושים וחובות עצומים והולך לנסות את מזלו במקום אחר, לבין הסוף של המחזה, שמספק סיום הרבה יותר טראגי.

הסיטואציות אליהן פינק מתגלגל, קשורות לרצון המקסים והמקומם שלו לרקוד על כל החתונות - להינשא גם לרוחמה וגם לאלזה ולהישאר נשוי לצירל שמחכה לו מעבר לים. הרעיון נראה לו הגיוני עד לרגע שבו הכול מתפוצץ וגם אז הוא עדיין ימשיך וינסה לצאת מהסיטואציה עם רווח מסוים ועם מעט מהכבוד השברירי והמעודן שלו. ככל שמתקדם המחזה, נקלע פינק לסיטואציות יותר ויותר מסובכות. לאחר הטקס החגיגי של הנחת אבן הפינה לקרקס היהודי הראשון, עוברים חודשים ואין שום התקדמות ממשית, המשקיעים דורשים את כספם בחזרה, אותו כסף שסביר שפינק ביזבז על פרחים ושמפניה, כרטיסי ביקור מגוחכים ומתנות לנשים, אותו כסף שאפשר לו להרשים את הפליטים הארץ ישראלים העלובים שהשקיעו את מיטב כספם בחלום שהוא מכר להם.

ולמרות כל זאת, למרות הרמאויות והשקרים, הדמויות מסביבו רוצות להאמין לפינק ואפילו אחיו נח, הספקן הגדול, משקיע את כל חסכונותיו בקרקס של פינק, וכך גם הקהל, רוצה להאמין לו, להאמין לפינק המקסים, למרות כל הציניות, ועובדות החיים היבשות. כולם רוצים להאמין שיש סיכוי להקים את הקרקס, שיש סיכוי ששושנה תשיר אופרה בקול סופרן מעודן, שיש סיכוי שפינק יתחתן עם רוחמה ויברח איתה לאירופה לשחק טניס במגרשים של בני אצולה במקום להשאיר אותה בתל אביב לנקות שולחנות במסעדת פועלים דלה ומשעממת. כולנו רוצים לפעמים להאמין שאין דבר העומד בפני כוח הרצון האנושי ואם כך הדבר, לכולנו יש גם סיכוי להיגאל, כפי שניסח זאת גתה.

המחזה, על כל רבדיו - צוות השחקנים המקצועי והמיומן, המוסיקה המותאמת בקפידה למהלכים השונים בעלילה והתפאורה בפרט, מצליחים להעביר את אותה אמביוולנטיות מורכבת. את ההתאהבות בדמותו של פינק ואת הרתיעה ממנה, את הגיחוך על הרעיון להקים עיר עברית מהחולות ואת ההשתאות על כך שבסוף, כמו עוף חול אורבני ונדיר, היא אכן התרוממה.

הבחירה להעלות מחדש את מחזהו של שבתאי, שעלה לראשונה בשנת 1974, ממקמת את הבימה במקום הראוי לה, כתיאטרון רפרטוארי רציני המודע לחשיבותו, כמעצב של דעת הקהל ולא רק כלי שרת של אופנות מתחלפות, תיאטרון שמעלה מחזות מקור ותיקים ומספק להם מצד אחד אינטרפטאציה חדשנית ועדכנית יותר, ומצד שני, מצליח לשמר את הרוח המקורית של המחזה.

נמר חברבורות - תאטרון הבימה
מאת יעקב שבתאי
נוסח ההצגה: חנן שניר ועדנה שבתאי
בימוי: חנן שניר
תפאורה: רוני תורן
תלבושות: עפרה קונפינו
מוסיקה: אורי וידיסלבסקי
תנועה: רננה רז
תאורה: פיליס רוס

משתתפים: אהרון אלמוג, ליאת גורן, אבי קושניר, יגאל שדה, אסנת פישמן, לירי בלבן, אברהם מור, מיכאל כורש, רוברט הניג, לופו ברקוביץ'.

תאטרון הבימה: טלפון להזמנת כרטיסים: 03 - 5266666