הסדרה המצליחה זכתה לעיבוד בימתי מרגש ומלא חמלה שלא בורח מהמציאות

יותר מעשור חלף מאז הספר "מלכת היופי של ירושלים" של שרית ישי-לוי יצא לחנויות, והפך ללהיט היסטרי. כמה שנים אחר כך, ב-2021, הספר זכה לעיבוד טלוויזיוני, כשסדרת טלוויזיה בעלת אותו השם עלתה ב-yes, וזכתה גם היא להצלחה גדולה. עם הצלחה לא מתווכחים, הביקוש עשה את שלו – ולאחרונה עלה עיבוד בימתי חדש לספר/סדרה, שמצליח לרגש מאוד.

בראש ובראשונה, חשוב להגיד שזו לא חזרה מדויקת על הספר או על הסדרה. העלילה בהצגה החדשה של תיאטרון בית ליסין מרוכזת יותר, כשחלק מהדמויות לא מופיעות בה וכמה מהאירועים מסופרים בצורה שונה או מקוצרת. הבחירה האמנותית הזו הייתה עלולה לפגוע בחוויה, אך לא כך הדבר: להפך, זה נותן מקום לרגש לעלות ללא הפרעות, ויתרה מזאת – המציאות המלחמתית הקיימת התערבבה לה, והקריצה שבטקסטים עשו את שלהם.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "אני לא מלבלבת אמנותית בוואקום – אני חייבת להרגיש את החיים פועמים וזזים"

• מול מיליוני עוקביה - כוכבת הענק התייחסה למלחמה בעזה: "לשום ילד לא מגיע לסבול כך"

• כוכבת "ארבעת המופלאים" מגיבה לביקורת שספגה: "אעשה את עבודתי"

העלילה מתמקדת בלונה (אותה מגלמת כרמל בין מתהילת "המפקדת"), בת למשפחה ירושלמית ספרדית, שמתאהבת בדוד (אסף יונש, "המלט"), חייל אשכנזי שחזר מהבריגדה היהודית. היא נישאת לו למרות התנגדות משפחתה, ומגלה שהחיים אינם כפי שדמיינה. בין מביאה מצליחה להעביר בדמותה העוצמתית ומלאת הרגש את המורכבות של לונה, שנעה בין מרדנות ושאפתנות לצעירה שמחפשת אהבה והכרה. המשחק שלה נוגע ללב ומעורר הזדהות, והיא מצליחה לנוע ללא כל בעיה בין מרד לרכות גדולה.

דמות בולטת נוספת היא זו של הסבתא, בגילומה של דינה בליי. הסבתא הזו, אחת הדמויות החזקות ביותר בהצגה, היא עמוד התווך של הבית – אישה דעתנית וקשוחה ולפעמים אפילו קשה, אבל אי אפשר שלא להרגיש את הכאב והאהבה שמסתתרים בה מתחת לפני השטח. היא מייצגת דור של נשים שלא היה להן מרחב לרגש, רק הישרדות ודאגה למשפחה. בליי משחקת את הסבתא בדרך חדה ומלאת נוכחות, באמצעותן היא משתלטת על הבמה ברגעים שבהם היא מופיעה עליה מבלי להאפיל על האחרים.

באופן טבעי, גם דמותו של דוד, אותו מגלם אסף יונש ("המלט", ובן זוגה מחוץ לבמה של בין), מביא ל"מלכת היופי של ירושלים" דמות של חייל צעיר ואסרטיבי, שמתקשה להשתחרר מאהבתו הקודמת. הוא מצליח להעביר את המורכבות של הדמות ואת הקונפליקט בין אהבה למחויבות עם המון רגש, ומוכיח שהוא שחקן שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בדומה לו, גם יורם טולדנו, המשחק את אביה של לונה, מציג בהצלחה יתרה דמות מורכבת של גבר שמצד אחד דורש ציות מאשתו, ומצד שני מאפשר לבתם למרוד במוסכמות. הוא מצליח להעביר את הקונפליקט הפנימי של הדמות, וליצור תחושת חמלה לצד כעס. גם קרן צור מצליחה להרשים כאשתו הצייתנית של גבריאל, אותה היא מגלמת בדייקנות, ומביאה את המינון הדרמטי הנכון לדמותה.

אודי גוטשלק ביים את ההצגה במינימליזם נקי, אך כזה שאין בו עוצמה. התפאורה בהצגה לא התחרתה בסיפור, שעובד על ידי ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב, אלא רק ליוותה אותו באיפוק המתבקש. גם פס הקול השתלב היטב, בעיקר ברגעים השקטים, והעביר בצורה מדויקת את האווירה של ירושלים של פעם.

בין אם אתם מכירים את הסיפור של "מלכת היופי של ירושלים" בדרך כזו או אחרת או בין אם לא, ההצגה מצליחה להביא לבמה סיפור ישראלי מרתק עם משחק מצוין והפקה מוקפדת, שמתחברים לכדי חוויה מרגשת ומומלצת. היא לא מנסה לברוח מהמציאות, אלא להאיר מציאות שהייתה כאן באמת, מציאות שבה נשים חיפשו קול, של משפחות שמחבקות אך גם פוצעות, כאלו שמבינות שההתפכחות וההבנה לא תמיד חופפות עם המציאות.