"כשהמציאות גדושה וקצת קשה לעכל את הכול, זה כנראה הזמן הכי נכון לצחוק עליה"
עד כמה אנחנו באמת מעוניינים להתמודד עם המציאות בארץ? נדמה שבחלוף הזמן, הסאטירה הולכת ומאבדת מכוחה הציבורי, כשרובנו פונים לאסקפיזם. בוואקום שנוצר, מבקש הקברט הסאטירי מבית תיאטרון האינקובטור ומרכז תאו הרצליה, "זאב זאב", להחזיר את הסאטירה לאופנה. שוחחנו עם יפתח ליבוביץ', מיוצרי המופע, על התזמון, הקהל שצמא לעוד והדחיפות שביצירה ביקורתית בימינו
"כן, אחרת היא לא סאטירה", אומר בנחרצות יוצר ובמאי התיאטרון יפתח ליבוביץ', כשהוא נשאל לקיומה של סאטירה בלתי מתפשרת, אך גם כזו שעדיין מבדרת. יש לליבוביץ' סיבה להיות נחרץ - נדמה שעם השנים, ככל שהמציאות בחוץ הפכה עכורה ומקוטבת יותר ויותר, זנחה החברה הישראלית (והעולמית ככלל) את הסאטירה, זו שמביטה לחיים בעיניים ללא בושה, עבור אסקפיזם, בידור גרידא.
ליבוביץ' - יחד עם שותפו ליצירה עידן שוורץ - מבקש לשנות זאת, דווקא עכשיו. כשהתותחים בחוץ רועמים, יבקשו השניים - לצד הקאסט המוכשר נדב בושם, עדילי ליברמן, אילון פרבר, מיכל (לוסי) גורפיין, שני צברי ופיראס מונדר - להדביק את קצב האירועים המסחרר במדינה עם שירים, מערכונים וטקסטים בועטים בקברט סאטירי חדש מבית תיאטרון האינקובטור - "זאב זאב", שיתעדכן מדי חודש. לרגל עליית המופע ביום שבת הקרוב בתאו הרצליה (אליו ישוב ב-1 באוגוסט וב-5 בספטמבר), ליבוביץ' סיפר לרשת 13 על התזמון, הדחיפות שבסאטירה בימינו ואם ישנו לדעתו עדיין קהל שצמא לביקורת באמנות.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
נתחיל בשאלה נצחית - האם קשה לכתוב סאטירה בעידן שבו נדמה שהמציאות כבר לועגת לעצמה?
"כן. לעיתים זה הופך את עבודת הכתיבה למיותרת, אבל אולי דווקא זה הזמן הכי נכון לסאטירה. כשהמציאות גדושה, מפתיעה וקצת קשה לעכל את הכול, זה כנראה הזמן הכי נכון לצחוק עליה, ובעצם עלינו. זו בעצם הדרך שלנו להתמודד איתה, לנסות להבין אותה. לאורך ההיסטוריה, הומור שימש ככלי להתמודדות עם אסונות, ולאחרונה יש לנו לא מעט מהאחד ואולי קצת חסר מהשני. ננסה קצת לאזן".
נדמה שליבוביץ' ושוורץ התחבטו בשאלה הזו לא מעט, כשהבינו בסמיכות למתקפה האיראנית האחרונה על ישראל כי הסאטירה הישראלית כמעט ולא קיימת בימינו, או לא מקבלת במה. הרצון לשמוע קולות אחרים הלך ופחת, וכשאלו כן מקבלים במה, הם זוכים לקיתונות של בוז.
"המציאות בישראל כל כך קיצונית ומטרידה, שכל דבר שפעם היה נראה מופרך על הבמה הפך כמעט יומיומי", אמר שוורץ לעיתונות עם עליית המחזה, "מתוך התחושה הזאת, רצינו ליצור מקום שבו אפשר להתלונן, לקטר, לצחוק, לבקר ובעיקר לדמיין עתיד". במהרה, הכדור הגיע למגרש של השניים - ומשם החל התהליך. "החבר'ה מ'תאו' פנו אלינו עם המחשבה והרצון לעשות סאטירה", מוסיף ליבוביץ', "הם הרגישו שחסרה כזאת בנוף התרבותי. אנחנו שמחנו להרים את הכפפה".
אתה חש שיש עדיין קהל, מקומי ובכלל, שמעכל ומוכן לצפות בסאטירה, גם אם היא פחות נעימה?
"אני מקווה. אמנות צריכה להזיז משהו אצלנו בגוף, והאמנות שאני זוכר - שהשפיעה עליי או שאני אוהב - היא אמנות כזאת. הצורך שלנו כקבוצה הוא לעשות אמנות שאומרת משהו על העולם והמציאות שבה אנחנו חיים".
נאלצתם לעבוד לא פעם תחת אש, ולשנות בהתאם את החומרים. האם עבודה דינמית שכזו קשה יותר, או דווקא מפרה יותר את היצירה שלכם?
"זה מאתגר וכיף גדול - לא כמובן העבודה תחת אש, אלא הדינמיות של העבודה. יש כאן חבורה של יוצרים ויוצרות יוצאות דופן שפורחות דווקא בכאוס הכללי. אז כן, משייפים משהו ולמחרת הוא כבר הולך לפח, אבל בסוף העבודה המשותפת משתפרת ויותר קל לדייק ולחדד. גם חשוב לנו לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות".