בזכות החיבור של הקהל והמנחה, המופע החד-פעמי הזה היה פשוט יוצא דופן

פסטיבל "מנופים" (מָנוֹפִים, הלחם של "מה הנופים"), אשר מתקיים בימים אלו בירושלים זו הפעם ה-18, הוא אחד מאירועי האמנות העכשווית הגדולים והמשפיעים ביותר בעיר, פרי יסודן של האמניות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, שכבכל שנה מתקיימים במסגרתו עשרות מופעים, סיורים ותערוכות בחללי תצוגה אלטרנטיביים ברחבי הבירה.

החיבור בין "מנופים" ובין התערוכות של שבוע העיצוב הרגיש טבעי לא רק בשל העיסוק החופף בתרבות עכשווית או בשל העובדה ששניהם חסים תחת אותה האסטרטגיה הרחבה של העיר למצב (ולמתג) את עצמה בתור מרכז תרבותי רלוונטי שעומד ברשות עצמו, אלא גם משום שבית המצורעים הישן, על שלל האסתטיקה הפרוטסטנטית שלו וההיסטוריה המרתיעה שלו, הוא בפני עצמו חלל תצוגה אלטרנטיבי שמסתדר היטב עם המהלך הרחב של "מנופים".

נוסף לסיור אתמול, התקיימו שלל אירועים שונים נוספים, ביניהם מופע בשם "לא מכניסה את זה הביתה" שהתקיים ב"מפעל" – מרכז לתרבות ואמנות שיושב מאחורי מלון "וולדורף אסטוריה", שבימים כתיקונם מושך אליו עשרות סטודנטים מדי יום, שמנצלים את הבניין המיוחד ואת המרחבים שצמודים לו כדי ללמוד.

המופע פועל תחת פרקי זמן קצובים. המנחה פותח שעון, כמעט תמיד מגדיר נושא כללי כמו "מגע", "הנפש של אבא שלי" או "יציאה מהבית" (אך לעיתים לא), ולאחר מכן נותן למשתתפים להתוודות בקול רם עם וידוי כן שהאסוציאציה מעלה בו. "את הווידוי יש לזהות", כך לפי דנינו הולט, דרך בדיקה עצמית – "אם הוא אינו מכווץ אותי ומעורר בי בושה, הוא אינו וידוי", וכל סטייה מכך מפרה את חוקי הפורמט ומחייבת "שבירה" מתודית של הרצף.

כל זאת כדי לאמור שיהיה מעניין לראות לאן אחת מהגרסאות האחרות וה"כבדות" יותר שקיימות למופע יכולה להוביל, כי התבנית היא חזקה, וההנחיה של  דנינו הולט טובה גם כן. יש לו הבנה טובה במה עובד יותר ומה פחות, איזה מין סיפור נתווה פה, וכישרון לגרום לאנשים לשתף פעולה במסגר אינטימית עד מאוד. מומלץ.