בזכות החיבור של הקהל והמנחה, המופע החד-פעמי הזה היה פשוט יוצא דופן

ג'ייסון דנינו הולט הנחה את המופע "לא מכניסה את זה הביתה" במסגרת פסטיבל "מנופים" הירושלמי, שבו הוצג קונספט מסקרן שהוא הוביל אותו בכישרון רב. באירוע נוסף, בו נערך סיור ב"בית הנסן" בעיר, התגלה כיצד בחירה בחלל תצוגה משפיעה על אחד מהמהלכים של הפסטיבל כולו

מתוך התערוכה של דניאלה מרוז במרכז "מעמותה" במסגרת שבוע העיצוב בירושלים
מתוך התערוכה של דניאלה מרוז במרכז "מעמותה" במסגרת שבוע העיצוב בירושלים | צילום: דור קדמי

פסטיבל "מנופים" (מָנוֹפִים, הלחם של "מה הנופים"), אשר מתקיים בימים אלו בירושלים זו הפעם ה-18, הוא אחד מאירועי האמנות העכשווית הגדולים והמשפיעים ביותר בעיר, פרי יסודן של האמניות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, שכבכל שנה מתקיימים במסגרתו עשרות מופעים, סיורים ותערוכות בחללי תצוגה אלטרנטיביים ברחבי הבירה.

כך, למשל, אמש (רביעי) התקיים במסגרת הפסטיבל סיור ב"בית הנסן" שבשכונת טלביה, שבשבוע האחרון משמש תפאורה לשבוע העיצוב ירושלים ולשלל המיצגים שבו, שנבנו בתמה של "שער ניצחון". האירוע הזה מומלץ בעיקר לכל מי שעיצוב ועיסוק מטא-ביקורתי בספורט מדבר לליבו מאשר לחובבי האלמנט הספורטיבי שבספורט. כותב שורות אלו, למשל, נמנה עם השניים.

החיבור בין "מנופים" ובין התערוכות של שבוע העיצוב הרגיש טבעי לא רק בשל העיסוק החופף בתרבות עכשווית או בשל העובדה ששניהם חסים תחת אותה האסטרטגיה הרחבה של העיר למצב (ולמתג) את עצמה בתור מרכז תרבותי רלוונטי שעומד ברשות עצמו, אלא גם משום שבית המצורעים הישן, על שלל האסתטיקה הפרוטסטנטית שלו וההיסטוריה המרתיעה שלו, הוא בפני עצמו חלל תצוגה אלטרנטיבי שמסתדר היטב עם המהלך הרחב של "מנופים".

מתוך התערוכה של דניאלה מרוז במרכז "מעמותה
מתוך התערוכה של דניאלה מרוז במרכז "מעמותה | צילום: דור קדמי

נוסף לסיור אתמול, התקיימו שלל אירועים שונים נוספים, ביניהם מופע בשם "לא מכניסה את זה הביתה" שהתקיים ב"מפעל" – מרכז לתרבות ואמנות שיושב מאחורי מלון "וולדורף אסטוריה", שבימים כתיקונם מושך אליו עשרות סטודנטים מדי יום, שמנצלים את הבניין המיוחד ואת המרחבים שצמודים לו כדי ללמוד.

המופע בנוי דרך כלל אחד מעניין וקשיח שהוגדר בראשית הערב על ידי המנחה ג'ייסון דנינו הולט, והוא שמותר לדבר רק בווידויים – ללא תגובות, ללא שאלות, ללא שיחות וללא שיפוט בקול. בווריאציה הזאת של המופע ("הגרסה האינטימית") אין שחקנים, המשתתפים הם רק הקהל, והרעיון הוא לבנות מהלך חד-פעמי שלעולם יוכל להתקיים אך ורק דרך הנפשות הפועלות שמשתתפות בו.

ג'ייסון דנינו הולט במופע "לא מכניסה את זה הביתה"
ג'ייסון דנינו הולט במופע "לא מכניסה את זה הביתה" | צילום: נדב יהלומי

המופע פועל תחת פרקי זמן קצובים. המנחה פותח שעון, כמעט תמיד מגדיר נושא כללי כמו "מגע", "הנפש של אבא שלי" או "יציאה מהבית" (אך לעיתים לא), ולאחר מכן נותן למשתתפים להתוודות בקול רם עם וידוי כן שהאסוציאציה מעלה בו. "את הווידוי יש לזהות", כך לפי דנינו הולט, דרך בדיקה עצמית – "אם הוא אינו מכווץ אותי ומעורר בי בושה, הוא אינו וידוי", וכל סטייה מכך מפרה את חוקי הפורמט ומחייבת "שבירה" מתודית של הרצף.

הרגעים היותר מעניינים של המופע היו כשווידוי של אחד הוביל לווידוי של אחר, מה שיצר דיאלקטיקה של אמירות, אשר במסגרת הפורמט הצטרכו לעמוד בכנות וברשות עצמן. הרגעים המעניינים פחות היו כשה"ווידוים" הפכו ל"תגובתיים" מדי – מנסים להצחיק, או להוסיף פרשנות על דרך הווידוי, ולהשערתי העובדה שהקהל הוא אינהרנטית זר לפורמט ולא מתורגל בלדבר בכנות על במה, גורמת למנחה להימנע מלעמוד בדווקנות על דרישת הווידוי.

כל זאת כדי לאמור שיהיה מעניין לראות לאן אחת מהגרסאות האחרות וה"כבדות" יותר שקיימות למופע יכולה להוביל, כי התבנית היא חזקה, וההנחיה של  דנינו הולט טובה גם כן. יש לו הבנה טובה במה עובד יותר ומה פחות, איזה מין סיפור נתווה פה, וכישרון לגרום לאנשים לשתף פעולה במסגר אינטימית עד מאוד. מומלץ.

ג'ייסון דנינו הולט במופע "לא מכניסה את זה הביתה"
ג'ייסון דנינו הולט במופע "לא מכניסה את זה הביתה" | צילום: נדב יהלומי