שייקספיר היה גאה: אין ספק - הצגה כזו עוד לא ראיתם

מלבד כתבי הדתות – מהתנ"ך ועד הקוראן – מעטות היצירות הספרותיות העתיקות שמעצבות את חיינו גם בימים דיגיטליים אלו. כתביו של ויליאם שייקספיר, לעומת זאת, הם מקרה חריג. כ-400 שנה אחרי מותו, שלל המחזות שהותיר אחריו המחזאי הנודע בהיסטוריה עדיין משלהבים ומסקרנים דורות חדשים, על כל גווניהם ועיבודיהם הבלתי נגמרים – מ"מלך האריות" ועד "סיפור הפרברים", מהאבסורד של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ועד סרטי הסמוראים של אקירה קורסאווה. אז כיצד בכלל מתאימים מחזה בן מאות שנים לקהל מודרני, ומבלי לעשות שוב את מה שכבר נעשה?

את האתגר הזה לקח על עצמו מרכז ענב לתרבות - בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל ותיאטרון הסימטה – שעיבד את "חלום ליל קיץ" הקלאסי של שייקספיר להפקה אימרסיבית ומושקעת ברחבי בוסתן המוזיאון. ההפקה שעלתה לחמש הצגות בלבד החלה ביום ראשון האחרון ותסתיים מחר בערב. אז האם ההימור האמנותי השתלם? דבר אחד בטוח, כזו הצגה ככל הנראה לא חוויתם זמן רב, או כלל.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• קומדיה רומנטית בחיפה ויהורם גאון פותר תעלומות: 5 המלצות ליום הקולנוע הישראלי

• בלתי נשכח: המחזה הקלאסי התחדש בעיבוד עוצמתי ומטלטל שמתגמל את הצופים

• הישג מטורף: נגה ארז תופיע באחד מפסטיבלי המוזיקה הגדולים בעולם

אז איך זה עובד? בהשראה מההפקה הדומה מניו יורק, "Sleep No More" – שעיבדה את "מקבת'" של שייקספיר לכדי מופע דומה – האורחים מגיעים אל שער הבוסתן ומקבלים שני פריטים: מסיכה ונציאנית/מסכת נשף, וכרטיס עם סימן עליו. את המסכה מתבקשים האורחים ללבוש לכל אורך ההופעה, בכדי להבדיל אותם ממנהלי האירוע ומהשחקנים. הסימנים השונים על הכרטיס מבדילים את האורחים לשלוש קבוצות שונות.

מכאן, מובלת כל קבוצה לחזות בסצנה אחרת מהמחזה, שעוסק בארבעה צעירים הקשורים במשולשי אהבה שונים ביוון העתיקה, כל זאת בעוד השדון פאק ופיות היער אורבים סביב בלילה אחד מלא תשוקה. כשדמות אחת או יותר עוזבת את הסצנה, ניתנת לאורחים האפשרות לעקוב אחר הדמות למחוז חפצה ברחבי הגן, או להישאר עם הסצנה שזה עתה הסתיימה. למעשה, האירוע נותן לצופה אפשרות ל"בחר את ההרפתקה שלך" בחיים האמיתיים, ולבנות לעצמו מחדש את הנרטיב השייקספירי הקלאסי.

נתחיל אולי קודם במה שלעיתים מקשה על ההפקה השאפתנית הזו: זו אינה הצגה רגילה, ולכן מי שלא מעוניין להסתובב הרבה או אפילו להיות חלק מהמופע בעצמו – כשהשחקנים מופיעים לצד הקהל ומגיבים לו – אולי יירתע קצת. גם אלמנטים שלא קשורים בהכרח בהפקה עצמה – כמו נוחות המסכה (חובשי משקפיים, ראו הוזהרתם) או הלחות הרבה באוויר –מקשים מעט על האווירה.

אבל עד כאן הצד השלילי, כי נדמה שגם אלו שיבואו סקפטיים במידה למופע יישבו מהר מאוד בקסמיו. הטקסט המקורי של שייקספיר הוא טקסט יצירי, כמעט ארוטי – כזה שמופע בתיאטרון רגיל לא בהכרח יצליח לעבד את כוונותיו עד תום. הבחירה בגן רחב ידיים ומלא צמחייה נותנת לקהל תחושה כאילו הוא נמצא בתוך הסיפור, או לפחות בהפקת קולנוע. כשהשחקנים המצוינים מתרוצצים ברחבי הגן ונבלעים בקהל (פאק ופיות היער גונבים את ההצגה בכל פעם מחדש), מיטשטשת גם ההבדלה בין המציאות לדמיון – מי שחקן? מי רק צופה?

כיאה למחזה רווי יצרים, הפקה זו של "חלום ליל קיץ" בוחנת כמה דק הגבול בין האמנות לחיינו אנו. אמש (שני), כשהדי פיצוצים מעזה נשמעו במרכז הארץ ובמהלך ההופעה עצמה, קשה היה שלא לראות את האירוניה שבדבר. כפי שהבין זאת שייקספיר לפני כל השנים הללו, כולנו מונעים מיצרים בסיסיים – מעוניינים לאהוב ולהתאהב קלים לשנוא ולקנא.

מי שבכל זאת מעוניין להתרגש מאמנות בתקופה אדישה זו, זו החוויה עבורכם.