כשהגוף הופך לתזמורת: המופע הזה הוא חוויה טוטאלית ועוצמתית במיוחד
עם 50 רקדנים ונגינתה של תזמורת המהפכה ברקע, "בולרו X", מופע המחול החדש והמרשים של הכוריאוגרף שחר בנימיני, כולל אמירה חזקה על חיות ועל מחזוריות החיים. זוהי יצירה מרשימה ומהפנטת, כזו שמזכירה לקהל שכולנו נעים יחד בסימפוניה הגדולה של החיים
כבר מהרגע הראשון ש-50 רקדני הבית למחול ותזמורת המהפכה עלו אמש (שני) לבמת בית האופרה הישראלית בתל אביב במופע הבכורה של "בולרו X", המופע החדש של הכוריאוגרף שחר בנימיני, היה ברור שלא מדובר בעוד מופע מחול, אלא בחוויה טוטאלית: חיה, נשימתית וגדולה מהחיים. החיבור בין תזמורת חיה ועוצמתית ובין להקת מחול גדולה ומדויקת, יצר תחושת התמסרות מוחלטת של הבמה למוזיקה, לתנועה ולרגש.
המופע חולק לשלושה חלקים שונים באופיים, אשר קשורים זה בזה בקו רעיוני ברור של התפתחות, לידה מחדש ותנועה אנושית. החלק הראשון, "April" (שנוצר בהשראת יצירת המחול "פולחן האביב") נפתח בנקישות קסילופון עדינות שהכניסו את הקהל לאווירה ראשונית, כמעט בתולית. הרקדנים לבשו בגדי גוף בגוון עור, מה שהעניק תחושת עירום נקי, כאילו מבקשים מהקהל להביט רק בתנועה עצמה, ללא הסחות דעת. היה משהו ילדי ותמים בפרק הזה, אך גם עוצמתי מאוד. גמישות הרקדנים והרקדניות הייתה יוצאת דופן, והדיוק הכוריאוגרפי יצר תחושה של זרימה טבעית, כמעט אורגנית.
בתוך כל הניקיון האסתטי הזה, הייתה גם אמירה חזקה על חיות ועל מחזוריות החיים. המעגליות הייתה נוכחת בכל רגע, כשכל רקדן נע בקצב האישי שלו, במסלול הפרטי שלו, עד דעיכת התנועה, כמו אלגוריה לריתמוס האינדיווידואלי של כל אדם בעולם.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
החלק השני, "Arise", כבר לקח את המופע למחוזות דרמטיים יותר. הרקדנים יצאו מתוך בד אדום עצום, כמו גלמים הנבקעים אל העולם. גם כאן הופיעה פעם נוספת תחושת ההתיילדות והלידה מחדש, אך הפעם היא פגשה את העוצמה המתפרצת של התזמורת. משחקי התאורה קיבלו כאן תפקיד משמעותי במיוחד, ויצרו רגעים כמעט סוריאליסטיים על הבמה.
באחד הרגעים היפים והמבלבלים במופע, נוצר דיאלוג בין האדם לטבע: שני רקדנים נעו יחד באופן כזה שהתאורה והלבוש טשטשו לחלוטין את גבולות הגוף. לרגע לא היה ברור אילו רגליים שייכות למי, ואולי זו בדיוק הנקודה: הזהות מיטשטשת, הגבולות נמסים, והשאלה "למי זה שייך?" הופכת חסרת משמעות מול התנועה עצמה.
ואז הגיע חלקו של "Bolero X", הרגע שהקהל כולו חיכה לו – והתקבל בתשואות רמות. כל הלהקה עלתה לבמה באנרגיה מתפרצת וסוחפת. היצירה, המבוססת על "בולרו" המפורסם של מוריס ראוול, נשענת על מוטיב מוזיקלי החוזר על עצמו שוב ושוב בשינויים קטנים. השינויים האלו נראים מינוריים, אבל דווקא הם אלו שהופכים את היצירה למהפנטת כמו בני האדם עצמם: דומים מאוד זה לזה, אך שונים בניואנסים הקטנים שמרכיבים אישיות, רגש וזהות. זה היה מפעים.
היו רגעים במופע שהרגישו כמו סצנה מתוך סרט פנטזיה של "דיסני", כאלה שבהם המוזיקה הקלאסית אינה רק מלווה את העלילה, אלא ממש מניעה אותה, בעוד התנועה על הבמה משפיעה בחזרה על הנגנים עצמם. דיאלוג חי בין צליל לגוף.
ב-"בולרו X", בנימיני מצליח לחצות גבולות רבים: בין הפיזי והרגשי, בין הקלאסי והמודרני, בין המחול והמוזיקה. זו יצירה מרהיבה שהיא לא רק מופע מחול מרשים ברמה הטכנית, אלא פסיפס אנושי מתוחכם, כזה שמזכיר עד כמה כולנו נעים יחד בתוך אותה סימפוניה גדולה של החיים.
