"הבעת הדעות שלי הפחיתה את ההופעות שלי בטלוויזיה - הם לא רוצים יותר מדי פרובוקציה"

למרות שבמקור היה מאוד חשוב למלוויל המיקום - משרד של פקידים שמעתיקים דברים (ולא יוצרים) - הטקסט הזה הוא אלמותי, זה בכלל לא משנה איפה זה יהיה", אומר בנושא השחקן, היוצר והקומיקאי תומר שרון, "מהבחינה הזאת - העלילה, הסיפור והדמויות, אפשר לעשות איתם מה שרוצים; הם כל כך ארכיטיפים שזה לא כל כך משנה". שרון לא סתם מדבר כקורא נלהב, אלא כמי שחווה על בשרו ממש לאחרונה את מלאכת עיבוד הטקסט האלמותי ההוא להצגת יחיד מקומית ושמה "גדליה".

בקרב חוקריו של הרמן מלוויל, "ברטלבי" נחשב לאחת מיצירותיו הטובות ביותר של הסופר, אך בקרב הציבור הרחב הוא אינו נודע דיו, לעומת ספרו האחר של מלוויל "מובי דיק". איך התגלגלת לעבד דווקא את הסיפור הזה?

ההחלטה של שרון הובילה, כאמור, ל"גדליה" - בה השחקן מגלם 7 דמויות ("כשדמות אחת מדברת, אני והקהל מדמיינים את השנייה", הוא אומר) במשרד וסדנה לייצור תשמישי קדושה בימינו אנו. ברטלבי החיוור הפך לגדליה, סופר סת"ם ו"מכונת העתקה אנושית" שמגויס על ידי מנהל המשרד יפת בכדי לעמוד בעומס העבודה שנחת עליו. אך כשיפת "חוצה את הקו" ומערים על גדליה עוד ועוד משימות לא נחוצות, האחרון מסגל לעצמו את התשובה הקבועה: "אני מעדיף שלא". אט אט ההתנגדות של גדליה מתרחבת, ומעמידה את כל הסובבים אותו בפני שאלה קיומית - להיכנע למערכת הקדחתנית או להביע התנגדות, גם אם זו פסיבית לחלוטין.

גיבור הסיפור לומד להתנגד עם הזמן לסדר החברתי. גם אתה בחייך האישיים והציבוריים נוטה לא ללכת עם הזרם - לדוגמה, בכך שאינך חושש להתבטא פוליטית באופן מפורש. האם הרגשת שותפות דרך מסוימת עם ברטלבי?
"ברטלבי, או גדליה אצלי, לא באמת מתנגד לסדר החברתי באופן המסורתי של בן אדם שהוא דיסידנט - כלומר, מי שמתנגד למה שקורה עכשיו ורוצה לשנות. דרך ההתנגדות שלו היא הימנעות. לא ברורה מה הסיבה לכך שהוא נמנע מהדברים הללו; הוא לא בא ואומר: 'אני לא רוצה לעשות את זה, כי זה כך וכך וזה לא מתאים לי בגלל כך וכך'. הוא פשוט אומר שהוא לא רוצה, שזה מאוד מרתק. אני הרגשתי שותפות דרך איתו גם כי אני לא בן אדם שתמיד הולך עם הזרם - או לפעמים כן ולפעמים לא - וגם כי אני לא חושש להתבטא פוליטית (למרות שגדליה/ברטלבי לא מתבטא פוליטית, אבל עצם המעשה שלו הוא פוליטי). אני מתחבר גם לעניין של 'אני מעדיף שלא', במובן המנטלי. אני בן אדם שידע דיכאונות, ודיכאון זה בעצם התפתחות של 'אני מעדיף שלא' - בסוף אתה מעדיף שלא לעשות כלום".

"ישראל הפכה למקום מאוד מאוד מסוכן להבעת דעה ליברלית כמו שלי", אומר שרון כשהוא נשאל על הפרסונה הציבורית שלו. "אני משלם מחיר, ללא שום ספק. זה לא שאני לא עובד - הקריירה ממשיכה בסבבה - אבל יש לי הרגשה שהבעת הדעות השמאלנית הדי בוטה שלי קצת הפחיתה את ההופעות שלי בטלוויזיה, כי שם זה נורא זה קשור למסחריות, לא לדעות", הוא מוסיף, "הם לא רוצים יותר מדי פרובוקציה, הם רוצים ניקיון. דמות שמביעה דעה פוליטית, לא משנה לאיזה צד - אני לא חושב שחברות ההפקה בטלוויזיה כל כך מתלהבות מזה".

במשך הקריירה הארוכה שלך, זזת תכופות בין הטלוויזיה לקולנוע, לתיאטרון, לסטנדאפ, למוזיקה ולעבודת דיבוב בסרטי וסדרות אנימציה. האם יש תחום שבו אתה מרגיש "הכי בבית"?
"אני מרגיש בבית עם מה שאני עושה, בלי קשר אם הז'אנר הוא איכותי וטוב בעיניי. אני מרגיש בבית גם עם האנשים שסביבי, ואם הסביבה היא סביבה שכיף לי בה - למשל תיאטרון הבימה, שהוא בהחלט בית בשבילי. אבל מבחינה פנימית של אמן, אני חושב שעדיין המקום שאני מרגיש בו הכי בבית זה להיות קומיקאי; אין מה לעשות - לזה נולדתי. אני ליצן, אני סטנדאפיסט וזה המקום הטבעי שלי".

אם הזכרנו דיבוב - אז הנה גילוי נאות: אני מעריץ גדול של הסרט "מפלצות בע"מ", שהשנה נציין 25 שנים לצאתו ובו דיבבת את המפלצת מייק ווזובסקי. האם אחרי כל השנים אתה עדיין נתקל באנשים שזוכרים אותך דרך עבודת הדיבוב או בילדים שמזהים אותך מסרטי האנימציה?
"אין כמעט יום שבו לא מזכירים לי את הסרטים המצוירים שעשיתי, כי עשיתי המון ואני עדיין עושה. זה משהו כזה שהופך למיתולוגיה בראש של האנשים, זה אפילו קצת קיצוני. טימון ב'מלך האריות', מייק ווזובסקי ב'מפלצות בע"מ', מושו ב'מולאן' - אנשים מכל הדורות מזכירים לי כל הזמן את כל הדמויות הללו, כאילו אני התנ״ך. יש לי חיי מדף של התנ״ך. אז גם מגלים אותי בכל דור ודור, וגם זה נוכח אצלי כי אני עושה הרצאה על דיבוב וקריינות. אז כן - זה כל הזמן שם".