בלי גבר אחד על הבמה: ההצגה הזו היא שיעור באיך מעבדים כראוי את שייקספיר ל-2026
עם קאסט נשי בלבד, בימוי מלא דמיון של רוני ברודצקי ושחקניות שפשוט מסרבות לרדת מהשיא שלהן – "הלילה השנים-עשר" של תיאטרון "הבימה" מצליחה לקחת מחזה בן יותר מ-400 שנה, ולהפוך אותו לאחת ההפקות החיות, המצחיקות והמרעננות שנראו כאן לאחרונה. בשתי מילים: אל תפספסו
יש רגעים בתיאטרון שבהם החשיפה של המנגנון שמאחורי הקסם הופכת אותו למרשים עוד יותר. במקום להסתיר את האמצעים שמייצרים את האשליה, "הלילה השנים-עשר" בתיאטרון "הבימה" מניחה אותם מול עיני הקהל והופכת גם אותם לחלק בלתי נפרד מההצגה.
בצד הבמה נמצא אמן פולי, שאחראי בזמן אמת על יצירת האפקטים הקוליים המלווים את הפעולות של השחקניות. פולי היא טכניקה שבה מייצרים רעשים וצלילים באמצעות חפצים פיזיים, במקום להשתמש באפקטים מוקלטים מראש. כך, למשל, כאשר אחת הדמויות סופגת מכות, קיפול של סלרי יוצר את הצליל המזוהה עם עצמות שנשברות; וכאשר כוס מתנפצת, נעשה שימוש במתקן ייעודי ששובר זכוכית בדיוק ברגע המתאים. הכול מתרחש בלייב, מול הקהל, באופן שמוסיף לא רק צליל, אלא גם הומור, קצב ושכבה נוספת של התרחשות בימתית.
זה רעיון שיכול היה להישאר בגדר גימיק, אבל כאן הוא הופך לאחת ההברקות היפות של ההפקה. במקום שהקהל רק ישמע את האפקט, הוא גם רואה כיצד הוא נוצר, והפער בין החפץ התמים ובין הצליל הדרמטי שהוא מפיק מייצר שוב ושוב רגעים מצחיקים ומפתיעים. זהו תיאטרון שמודע לכך שהוא תיאטרון, נהנה מכך ואינו מנסה להסתיר את מלאכתו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
המחזאית רוני ברודצקי לוקחת את אחת הקומדיות המוכרות ביותר של ויליאם שייקספיר, ומסרבת להתייחס אליה כאל טקסט עתיק שצריך לשמר בזהירות. השפה נותרת גבוהה, עשירה ומאוד שייקספירית, אבל הבימוי לא נופל לרגע ליושן, שעלול לעיתים ללוות הפקות קלאסיות כאלו. להפך, הוא מעניק למחזה תנופה, שובבות וצורה בימתית עכשווית, מבלי למחוק את המקור ומבלי לכפות עליו עדכון מלאכותי.
רק בסיום ההצגה גיליתי שברודצקי היא גם הבמאית שלה, ובדיעבד – הייתי צריכה לנחש זאת. יש לה חתימת בימוי שקשה לטעות בה: היא חושבת תיאטרון אחרת. יש אצלה תמיד רעיון בימתי גדול, שימוש יצירתי באמצעים תיאטרליים ואמון מלא בקהל שיצליח ללכת איתה. כל יצירה שלה מצליחה להפתיע אותי מחדש, וגם הפעם נדמה שהיא מתעלה על עצמה. אחת הבחירות המרכזיות בהפקה היא קאסט שמורכב כולו מנשים. אין גבר אחד על הבמה, אף שרוב הדמויות במחזה הן דמויות גבריות. זו יכולה הייתה להיות בחירה הצהרתית שמושכת את כל תשומת הלב לעצמה, אבל בפועל היא נטמעת בתוך ההצגה בטבעיות מוחלטת. השחקניות אינן מבקשות "לשחק גברים" באופן חיצוני או להוכיח דבר. הן פשוט נכנסות לדמויות, מחזיקות אותן ומעניקות להן גוף, נוכחות וקול.
מבין כולן, ליליאן ברטו היא זו שתפסה את תשומת ליבי יותר מכל. בתפקיד סר טובי היא מתמסרת באופן מוחלט לדמות, בלי להשאיר לעצמה שום מרחק ביטחון. היא משחקת בכל הגוף, בכל הבעת פנים ובכל תנועה, ויוצרת דמות פרועה, שתויה, מוגזמת ומדויקת להפליא. ברטו אינה רק מבצעת את התפקיד – היא זורקת את עצמה לתוכו, והתוצאה היא הופעה מלאת חופש, תעוזה וחדוות משחק. בכל פעם שהיא על הבמה, העין נמשכת אליה כמעט באופן אוטומטי.
נעמי הררי, המגלמת את ויולה, היא הלב של ההצגה. כבר ראיתי אותה בכמה הפקות, אבל נדמה שזהו התפקיד היפה ביותר שראיתי אותה בו עד כה. היא מביאה לדמות עדינות, עומק ונוכחות שקטה, ומצליחה להחזיק את המסע הרגשי שלה בתוך כל הבלבול, התחפושות והאהבות המצטלבות. יש בה משהו מדויק מאוד לתפקיד הזה: גם פגיעות וגם כוח, גם תמימות וגם הבנה עמוקה של הסיטואציה שבה היא נמצאת. אורלי זילברשץ כמלווליו מעניקה הופעה מצוינת, מלאת אופי ודיוק, ונעמה אמית כאורסינו מביאה לבמה נוכחות חזקה וכריזמטית. למעשה, קשה להצביע על חוליה חלשה בקאסט הזה. כל השחקניות פועלות בתוך אותו עולם, באותה שפה ובאותו גובה של משחק, ויחד הן יוצרות אנסמבל שמרגיש שלם, בטוח בעצמו ומסונכרן היטב.
גם העיצוב החזותי הוא חלק משמעותי מההצלחה. התלבושות של רועי עקאב מוגזמות, צבעוניות ולא מתנצלות, אך בו בזמן מדויקות לרוח התקופה. הן אינן מנסות לשחזר באופן שמרני לבוש היסטורי, אלא משתמשות בו כנקודת מוצא לעולם חדש, תיאטרלי ועשיר. יש בהן נפח, הומור ותעוזה, והן מעניקות לכל דמות צללית ונוכחות משלה. התפאורה של נועה אתגר משלימה את העולם הזה בצורה מרשימה: היא אינה משמשת רק כרקע, אלא כחלק פעיל מהשפה של ההצגה. יחד עם התלבושות, היא יוצרת איליריה שהיא גם מקום עתיק וגם מרחב דמיוני, מוגזם וחסר זמן. הכול נראה גדול מהחיים, אבל עדיין מדויק, ואף פרט אינו מרגיש מקרי.
נדמה שיש בהצגה הזו משהו שמוציא מהאנשים את המיטב. הצחוק היה פתוח ומשוחרר, האנרגיה באולם הייתה גבוהה, והתחושה הייתה שהקהל נשאב לחלוטין אל תוך העולם שנבנה על הבמה. בסופו של דבר, לא ברור מי עושה חסד עם מי – האם "הלילה השנים-עשר" מעניקה לשחקניות את התנאים המדויקים לפרוח, או שהשחקניות הן שמרימות את החומר והופכות אותו לכל כך מוצלח? כנראה שהקסם נמצא בדיוק בשילוב ביניהן. הבימוי, המשחק, העיצוב, הפולי והטקסט מתחברים יחד באופן כמעט מושלם, ויוצרים הפקה נשית במיטבה – לא כסיסמה, אלא כעובדה בימתית.
"הלילה השנים-עשר" היא כנראה אחת ההצגות הטובות ביותר שעלו בתיאטרון "הבימה" בשנים האחרונות: חכמה, מצחיקה, מרהיבה ומלאת חיים. אם הגעתם עד לכאן ויש לכם ספק, נסיר אותו כאן: פשוט אל תפספסו אותה.
