ברודווי זה כאן: ההצגה הזו היא יצירת מופת שחובה לצפות בה

לא בכל יום ויום עולה על במות ישראל מחזה שאפשר לומר עליו את המילה "וואו" ולעמוד מאחוריה באופן מוחלט – אבל זה בדיוק מה שאפשר להגיד על "זינגר", ההצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי, שבימים אלו מוכיחה שלא צריך לטוס עד לניו יורק כדי לבקר בברודווי, כי מסתבר שהוא יכול להגיע גם לכאן, לישראל.

זה לא דבר של מה בכך כשמדובר במחזה שהוא ההפך הגמור מ"מיינסטרים" (לא שיש בכך דבר רע). עמוס תמם מגלם בהצגה הזו את דמותו של פיטר זינגר, ניצול שואה שהגיע ללונדון חסר כל שהפך לאיל נדל"ן נודע ולאדם שנוי במחלוקת, במחזה שכתב פיטר פלאנרי לפני יותר משלושה עשורים שבוסס על סיפורו האמיתי והמטלטל של פיטר רחמן. פלאנרי, באמצעות התרגום הנהדר של שחר פנקס ותום חודורוב, חוקר ב"זינגר" כיצד אנשים שעברו אירועים כה קשים מתמודדים עם טראומה, הישרדות, מוסר ועושר; וכל זאת  בחלוקה אמנותית שמבוצעת ביד אמן על ידי הבמאי גלעד קמחי, שמציג את הפער העצום בין מי שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה לבין מי שהוא היום – איש עשיר כקורח שלא משנה כמה הוא מנסה לשכוח מעברו, זה ממשיך לרדוף אחריו ללא הפסקה.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• לא רק "מרי פופינס": תפקידיו הנשכחים של הכוכב האגדי בן ה-100

• "נפגשנו, והיה בינינו חיבור קוסמי. יצרנו שפה חדשה של מוזיקה"

• הכי מרגש שיש: גלי וזיו ברמן הגיעו לפסטיגל - לראשונה מאז שחרורם

לכל אורכה של ההצגה, תמם מפליא לגלם את דמותו של זינגר. כמו במחזה עצמו, המעבר שלו מאדם שמתחנן על חייו ושמוכן לעשות הכול כדי לשרוד את מחנה ההשמדה אושוויץ עד שהוא הפוך לאדם שיכול להשיג כל העולה על רוחו כחלק מחייו החדשים, פשוט מצוין. בין אם הדמות אותה הוא משחק נמצאת בתחתית האנושיות או כשהיא על גג העולם, הוא יודע בדיוק מתי עליו להיות צנוע ו"קטן", ומתי הוא צריך לפרוח ולהיות "צעקני" (בעיקר בחלקים שבהם המחזה מתרחש לאחר המלחמה, בחייו החדשים של זינגר, אז אין לו כל בעיה לרמוס אף אדם, גם לא את העני ביותר, בדרכו לפסגה). אם היה ספק, ולו הקטן ביותר, שהוא אחד השחקנים הגדולים בישראל, "זינגר" מוכיח בדיוק את זה, וגם איזה איש ברוך כישרונות הוא.

כמובן שתמם לא נמצא לבדו על הבמה, ועל אף שהוא הכוכב הראשי של המחזה, הוא נותן לאחרים לזרוח לא פחות ממנו. נדב נייטס הוא בחירה ליהוקית נכונה לדמותו סטפן, אחיינו של זינגר, ששורד איתו את אושוויץ, אך מחליט לפנות לדרך עצמאית משלו לאחר שערכיו מתנגשים עם אלו של דודו, בחירה שמובילה אותו להתנתק ממנו לחלוטין. החיבור שלו עם דמותו של פיטר, שהחליט לפתוח דף חדש לחלוטין, נוגע ללב, והרגעים שבהם הוא מסביר לו – וכך גם לקהל – את המניעים שלו לפרידה הדרמטית דווקא לאחר זוועות השואה אותן שרדו, הם פשוט שוברי לב.

ראוי לציין כי הקאסט כולו עושה עבודה לא פחות ממרשימה, כששמות כמו רמי ברוך (כקצין אוקראיני נאצי בשם מירצ'וק, שהתעלל ביהודים ששהו באושוויץ) ואלינור וייל (שמגלמת מספר דמויות, הבולטת שבהן היא רובי, נערת פרחים ובתו של מירצ'וק – שיותר מכדאי לזכור את שמה!) הם מהבולטים ביותר בה, אך מי שמתעלה מעל כולם, אפילו מעל תמם ונייטס, הוא רוי מילר, המגלם את מאניק, אסיר אותו השניים פוגשים באושוויץ ושהופך לחברם הקרוב, אשר זוועות המלחמה הותירו בו חותמן.

מאניק הוא דמות ששחקנים רבים אחרים היו יכולים לטעות בהבנה שלה, ולהפוך אותה לדמות שמשוחקת יתר על המידה, מה שנקרא באנגלית "אובר דה טופ". לא כך אצל מילר: המניירות שלו לדמות מוננו בדיוק מופתי, שפת הגוף שלו "נעולה" על מאניק בכל צעד וצעד שלו, והוא מצליח להגיד כל כך הרבה דברים גם כשהוא אומר מילים מועטות בלבד, אם בכלל. מאניק הוא מילר, מילר הוא מאניק – במשך כל רגע ורגע בהצגה, אחד הם. לא בכל יום הופעה כזו אדירה מוצגת על הבמה (זו ממש זכות לחזות בה), ומילר נותן ב"זינגר" לא רק את הופעת השנה – אלא גם את הופעת חייו.

הסופרלטיבים למחזה המשובח הזה לא מסתיימים רק בתחום המשחק, כלל וכלל לא. התפאורה הנהדרת תוכננה בקפידה ובתחכום רב ומרשים, התלבושות מרהיבות, הפסקול מכניס את הצופה לקצב ההצגה בהצלחה מרובה (בעיקר בסצנת הבובה הענקית והמפעימה, שתגרום לכל צופה לפעור את פיו בתדהמה) – הכול כולל הכול יוצא תחת ידיו של קמחי, שאינספור מילים לא יוכלו לתאר את כישרונו הרב. מספיק לצפות במחזה כדי להבין איזו גאונות יש, בו כך שהוא מצליח לחבר את כל החלקים לכדי לא פחות משלמות בימתית.

אנושיות, כאב, נקמה, חיוּת, תקווה, חרטה, אכזבה, הצלחה, כישלון – "זינגר" עובר בין כל כך הרבה רגשות, ולא מפספס אפילו לרגע אחד. כל חץ שנזרק למטרה פוגע בדיוק במרכזה, תוך שהמחזה מפלח את הלב של הצופים כשהוא מציג בפניהם את סיפור עלייתו ונפילתו של פיטר זינגר, שבאופן מפתיע השואה לא עומדת במרכזו – אלא ההשפעות שלה (ושל טראומה בכלל), על נפשו שלו ושל כל סובביו, ועל ההשלכות שיניעו אותו לפעולות מסוימות בהמשך חייו. ללא רגע אחד של בנאליות, עם סיפורים מלאים חמלה ולב שמלווים גם בהמון מורכבות לרגעים השליליים שיש בבני האדם, וכשכל הנוגעים בדבר עושים את עבודה לעילא ולעילא, אפשר לומר בפה מלא: "זינגר" הוא לא פחות מיצירת מופת בימתית, כזו שעוד תיזכר דורות קדימה.