כשהחושים מתעוררים מחדש: המופע שמטלטל את הגוף והנפש כאחד
ללא עלילה ליניארית ומבלי לנסות לרצות את הקהל, "ZŌ (קאסט צ'יפס)", היצירה החדשה של אוהד נהרין ולהקת המחול "בת-שבע", לא מבקשת להסביר את עצמה, אלא שירגישו אותה. יש בגישה שלה משהו שנכנס היישר אל הגוף ומרטיט אותו מבפנים, משהו שגם יוצר מתח וחיבור. השילוב הזה מותיר בצופים תחושה שנשארת בגוף גם לאחר שהמופע מגיע לסיומו, אחרי שהצליח לגעת עמוק בנפש האדם
פירושה של המילה היפנית "ZŌ" הוא פיל. במופע החדש בעל אותו השם של להקת המחול "בת-שבע", הפירוש הזה נטען ביצירה בעלת משמעות כפולה: נוכחות פיזית אדירה לצד זיכרון עמוק שמתעורר דרך התנועה. כמו הפיל, "ZŌ" נע בין כוח לרוך, בין היחיד לקבוצה – ומספר סיפור ללא מילים, אך עם הדהוד חזק.
בניגוד להופעות מוזיקליות, שם המוזיקה, המילים, הלחן והקצב מובילים את החוויה, המחול מדבר בשפה אחרת. זו תקשורת רגשית שמגיעה ממקום לא צפוי, והיצירה החדשה מאת אוהד נהרין, המוצגת בימים אלו במרכז סוזן דלל שבתל אביב, היא לא רק הופעה – אלא התעוררות של ממש.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אם לאחר המלחמה מול איראן משהו בחושים שלנו נדמה כאילו קהו, משהו בנו התעורר מחדש, משהו שכאילו יצא מאפסון ממושך וחזר לפעול. הגוף אפילו הגיב לפני המחשבה. הצלילים, התנועה, המרחב – הכול פעל יחד כדי לפרק ולהרכיב מחדש חוויה חושית עמוקה.
כבר מהרגע הראשון שלו, ברור ש-"ZŌ (קאסט צ'יפס)" פועל לפי חוקים משלו. אין כאן עלילה ליניארית או ניסיון לרצות את הקהל. נהרין, בשפת התנועה הכול כך מזוהה איתו, יוצר מרחב שבו הגוף הוא הכלי המרכזי, מדיום שמספר סיפור עמוק יותר מכל טקסט. התנועה נעה בין פרגמנטים חדים ובין זרימה כמעט מדיטטיבית, בין כוח מתפרץ ורכות כמעט שברירית. זהו משחק מתמיד בין שליטה ואובדן שליטה, בין דיוק ואקראיות.
כמו תמיד, רקדני "בת-שבת" מביאים לבמה נוכחות פיזית מהפנטת. כל אחד מהם נטוע בתוך התנועה, אבל גם מחובר להרמוניה קבוצתית שמרגישה אורגנית לחלוטין. יש משהו כמעט לא אנושי בדיוק שלהם, ובו בזמן משהו חשוף, פגיע ואינטימי מאוד. הם לא רק מבצעים, הם מתמסרים, מתפרקים ונבנים מחדש ממש לנגד עינינו.
הטבע היה נוכח לאורך כל המופע, לא כתפאורה – אלא כמהות. הסאונד בקע מכל עבר, לא רק מהמוזיקה, אלא מהרמקולים שנעו יחד עם הרקדנים כחלק בלתי נפרד מהכוריאוגרפיה. קולות של ציפורים, רחשי רוח, צלילים חייתיים שלצידם צרחות אנושיות, לעיתים פראיות, לעיתים כמעט מתוזמרות. הרקדנים השמיעו קולות בשפות שונות, בליל מילים חסרות משמעות מילולית, אבל טעונות בטון ובכוונה. בסופו של דבר, זה מה שהיה חשוב: לא המילים, אלא האופן שבו נאמרו. הטונציה, העוצמה, ההתרסה של החיים עצמם.
המתח בין היחיד ובין השבט היה מורגש לכל אורך היצירה. יש במופע הזה תנועה קבוצתית שמרגישה כמו דופק קדום, כמעט טקסי, מול רגעים אינטימיים של אינדיבידואליות חשופה. יש משהו ברור ומדויק בתוך מה שנראה כאימפרוביזציה כאילו האנושיות עצמה היא דפוס חוזר, גם כשהיא נדמית כאקראית.
רגע מפתיע במיוחד הגיע עם השיר "כשאור דולק בחלונך" של שלישיית גשר הירקון. לכאורה זהו שיר מוכר, כמעט נוסטלגי, אך כאן הוא הוגש אחרת, בצורה חדה, כמעט מתריסה. הוא השתלב בתוך המארג הכללי של אור וחושך, רגש וגוף, אבל נשמע זר, לא "שלנו" כפי שאנחנו רגילים לשמוע אותו. גם כאן, כמו בשאר המופע, נעשתה בחירה לפרק את המוכר ולהרכיב אותו מחדש דרך חוויה חושית-חייתית.
המבנה המעגלי של האולם הוסיף רובד נוסף לחוויה. לא עוד במה מול קהל, אלא מרחב שמרגיש כמו מעגל חיים, ציר אבולוציוני שבו הכול קורה בו-זמנית: התחלה וסוף, פרט וקבוצה, תרבות וטבע. התחושה הייתה שאנחנו לא רק צופים, אלא ממש לוקחים חלק במערכת חיה ונושמת.
ואז, הגיע הסיום. צבעוני, כמעט נאיבי, עם קריצה במבט ראשון, אך טעון במשמעות. כמו משל מוכר על הרצון להיות "הכי", אולי על זהות, אולי על סיפור שכולנו כבר מכירים, אבל כאן הוא לא נשאר בגבולות של סיפור ילדים. הוא חורג מהם, נוגע במשהו עמוק יותר, כמעט קיומי.
"ZŌ" היא לא יצירה שמבקשת להסביר את עצמה – היא מבקשת להרגיש אותה. בעידן שבו אנחנו מוצפים במילים, בפרשנויות ובמשמעויות, יש משהו מרענן ואפילו הכרחי בחוויה שמדלגת מעל כל אלה ונכנסת היישר לגוף.
כשיוצאים מהאולם שבו מתקיים המופע, יוצאים אחרים לגמרי מאיך שאנחנו נכנסים אליו. לא עם תשובות, אלא עם תחושה – תחושה שהגוף זוכר, לפיה החושים יכולים להתעורר מחדש. כזו שאנו רוצים שתישאר איתנו ובנו גם זמן רב לאחר שהמופע מסתיים, וכך בדיוק קורה ביצירתו החדשה של נהרין.
(הכותבת איננה רקדנית, וחבל שכך)
