"אפשר לומר שהמציאות שלנו כל כך אבסורדית, שההצגה מתחרה בה"
כשהיא מדברת על הרגע בו הבינה שאולי האחריות שלנו על חיינו הופכת יותר ויותר מעורערת בעידן המודרני, המחזאית הישראלית מאיה ערד יסעור מודה שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגישה את אמונה בעולם נסדק. מכאן, יצאה היוצרת עטורת הפרסים לסיעור מוחות, שבסופו יצא המחזה מעורר המחשבה "המבקשים לצאת". רגע לפני שתעלה אותו לראשונה בארץ עם קרן מור ומנשה נוי בתפקידים הראשיים, שוחחה יסעור עם רשת 13 על המשמעות החדשה שנוספה ליצירה עם השנים, החיבור לשני כוכביה ועד כמה היא משוכנעת שפרטיותינו הולכת ומתמעטת
מהי תפקידה של אמנות - במיוחד בעידן קונפורמיסטי שכזה? האם עליה לאתגר אותנו - להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו, בכדי לגרום לנו להתבונן באורח אחר במה שהכרנו כל חיינו? או שמא לספק לנו נחמה, אקספיזם, בכדי להעניק לנו כוחות מחודשים להמשיך הלאה?
אם תשאלו את המחזאית הישראלית מאיה ערד יסעור, היא תענה לכם שתשובה החד-משמעית היא פיקציה, ושאין תפקיד אחד ויחיד. "אני לא יודעת אם 'מאתגרת' זאת המילה, כי אמנות מאף סוג לא מבקשת ממך להתאמץ", היא אומרת בריאיון לרשת 13, "מה היא כן מבקשת? להתמסר, אולי. לשחרר את הצורך 'להבין' כל דבר וללכת עם מה שהאמן מזמין אותך לחוות. נראה לי שככל שהשכשוכית של גלילת רילז וסדרות נוסחה הופכת עכורה יותר, כך אנשים כמהים לחוויות אחרות, שהעונג מהן יכול להיות אינטלקטואלי, רגשי, אסתטי או כולם יחדיו".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אלו לא סתם מילים באוויר. כאחת מהמחזאיות המבטיחות שיצאו מהמדינה במילניום הנוכחי, ליסעור בת ה-50 היה זמן רב להכיר את חוויותיהם האישיות של אנשים מרחבי העולם - מצרפת להולנד ועד מיזורי שבארה"ב - עם מחזותיה הרבים, בעודה גורפת שלל פרסים. בין היתר, חתומה המחזאית על "תלויים" - זוכה התחרות של המכון הבינ"ל לתיאטרון של אונסק"ו - ו"אמסטרדם", שתורגם לתשע שפות, הועלה ב-19 הפקות, זכה בפרס ה"שטוקמרקט" הנחשב של פסטיבל תיאטר-טרפן בברלין, הפך לתסכית בצרפת ופורסם באנתולוגיות ספרותיות שונות ברחבי העולם.
כעת, אחרי מסעה הנרחב, מגיעה יסעור ארצה עם מחזה חדש שמגיע לבחון את גבולות הקהל - "המבקשים לצאת", בכיכובם של קרן מור ומנשה נוי, שיעלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-15 וב-16 בספטמבר. רגע לפני ערב הבכורה, שוחחנו עם המחזאית על המשמעות החדשה שנוספה ליצירה עם הבאתה ארצה, החיבור לשני כוכביה ועד כמה היא משוכנעת שפרטיותינו הולכת ומתמעטת.
אך קודם, קצת רקע על "המבקשים לצאת", שהועלה לראשונה ב-2020 בגרמניה, שם הוא זכה להצלחה לא מועטת. בגרסה המקומית, אותה מפיק אנסמבל עיתים ומביים צבי סהר, מוצאים עצמם גבר ואישה (נוי ומור, שלמקרה ולא התגוררתם בכדור הארץ בעשורים האחרונים, הם זוג נשוי מחוץ לבמה) בסלון בית זר. בעודם מחזיקים מצלמה - בה מוקרן המתרחש על הבמה - תוהים השניים מה בכלל קרה כאן. איך הגיעו לשם? מרצון? האם נדרש מהם להגיע? האם החופש שלהם נשלל? מי הם זה לזו - חברים, בני זוג, קולגות?
"צבי סהר ואני נמצאים בדיאלוג אמנותי רב שנים, מתייעצים זו עם זה ועוקבים זה אחר העבודה של זו עוד הרבה לפני שהתחלנו ממש לעבוד יחד", מספרת יסעור על ההחלטה להביא את ארצה ההפקה, "הוא אחד האנשים הבודדים שקוראים מחזות שלי באמצע תהליך הכתיבה. הוא תכנן לעשות טרילוגיה של מחזות שלי, ותכנן להתחיל דווקא ב'רעד קל בכנף', שעוסק בשאלות מוסריות של הפצצות מהאוויר. כש-7 באוקטובר התרחש, זה גרם לשנינו להטיל ספק בעיתוי של יציאת ההצגה - אפילו שמדובר במחזה אוניברסלי, שאינו מדבר על צבא או מלחמה ספציפיים. כך תפס את מקומו 'המבקשים לצאת'. המשותף הוא שהשחקנים על הסיפור בונים את הסיפור ולא בהכרח מגלמים את הדמויות; במקרה שלנו - הדמויות מספרות את הסיפור של עצמן".
האם בעינייך נוסף ממד ביצירה אחרי המעבר לארץ?
"כתבתי את המחזה עוד לפני מגפת הקורונה, כשהרצון לצאת היה יותר פילוסופי מבחינתי: איזשהו חיפוש של מפתח תודעתי, מנטלי, כשהשאלות מי בכלל נעל אותנו כאן, למה ומה אנחנו צריכים לדעת על עצמנו כדי לצאת היו מופשטות יותר. כשנכנסנו לסגרים של הקורונה, הבקשה לצאת, שהיא הרצון שמניע את המחזה, קיבלה גם איזשהו היבט קונקרטי. המחזה עולה לארץ שש שנים לאחר שנכתב, אחרי שנכנסנו למקלטים וגילינו שגם השמיים יכולים להיסגר, כך שהבקשה לצאת הולכת ומקבלת משמעויות נוספות, מקומיות ואוניברסליות, קונקרטיות ופילוסופיות. מבחינתי זה היה ונשאר מחזה אבסורד, אבל האבסורד הזה מהדהד גם במציאות שבה אנחנו חיים. אפשר לומר שהמציאות שלנו כל כך אבסורדית, שההצגה מתחרה בה".
אפשר להגיד שאת האבסורד הזה הבינה יותר מכל יסעור בתקופת מגפת הקורונה, אז החלה לפקפק יותר ויותר באמונה במערכות השולטות עלינו. כך, הופך "המבקשים לצאת" למעשייה שמציבה בפנינו אמת מבעיתה - האם אנחנו מוותרים יותר ויותר על האחריות לחיינו?
"השראה גדולה למחזה הייתה חדרי בריחה. ביקרתי בכמה כאלו, והפתעתי את עצמי באיזו קלות אני מסכימה למסור את הטלפון שלי לאיש זר ולהיכנס לחדר נעול", היא מוסיפה, "מאז המגפה, האמון במערכות הלך ונסדק, ונוצרה תחושה שהרשויות די יכולות לעשות איתך מה שהן רוצות. היה מקרה אחד שבו נסעתי עם בעלי והילדים לפרמיירה של מחזה שלי בסרביה. לישראל וסרביה היה הסכם חיסונים, אבל הייתה לנו טיסת קונקשן באיסטנבול, ומשטרת הגבולות הטורקית לא הכירה במסמכים שהצגנו, שהיו כתובים בסרבית. הייתה סיטואציה מאוד מערערת, דיברו אלינו באופן תקיף, הילדים בכו. הם עשו לנו בדיקות קורונה ושלחו אותנו למלון לא נעים בכלל בזמן שחיכינו לתוצאות. הפחד היה שאחד הילדים יהיה חיובי לקורונה ושיבודדו אותו מאיתנו. היה ברור פתאום שהם יכולים לעשות איתנו מה שהם רוצים. אגב, התוצאות של כולנו יצאו שליליות, וטסנו כבר למחרת לבלגרד".
"זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שהאמון שלי בעולם נסדק", אומרת יסעור, "אני חושבת שהאמון שאנחנו נותנים במדינה, במוסדות ובטכנולוגיה הוא מצד אחד בלתי נמנע, ומצד שני מעורר לא מעט שאלות בנושאים של אחריות, אמון במערכת, פרטיות, שליטה, רצון חופשי וכו'".
ספרי קצת על החיבור עם קרן מור ומנשה נוי. האם בעיני רוחך תמיד ראית אותם בתפקידים הללו?
"כשצבי (סהר) בא עם הרעיון להציע לקרן ומנשה לגלם את הדמויות 'הוא' ו'היא' - באותו רגע הבנתי שהם האנשים שהיו לי בראש במהלך הכתיבה, וזה שהם גם זוג במציאות עשה את זה כל כך מובן מאליו שהם צריכים לשחק בזה. נותר היה רק לקוות שהם 'יידלקו' על החומר. לשמחתי, הם נכנסו לזה בנפש חפצה. זה היה תענוג לראות את השניים האלו בפעולה, את הדינמיקה ביניהם, את האופן שבו הם מגלים את הטקסט ואת עצמם בתוכו, כזוג וכל אחד לחוד. יש הרבה מה ללמוד מהם".
