ליהנות מכל ביס: ברצלונה הזאת טורפת ללא רחמים

עוד מעט ייכנס בקטלוניה החוק שאוסר על קרבות שוורים, ואם הבנתי נכון אז גם ככה אף אחד לא עושה שם את זה יותר. וקראתי לאחרונה שזה הגיוני, כי את קרבות השוורים שלהם האוהדים בברצלונה מקבלים כבר - כל כמה ימים בקאמפ נואו. שם הקבוצה של פפ גווארדיולה הורגת בסבלנות את הקבוצה שמולה, ואז ממש כמו המטאדור דוקרת אותה למוות שוב ושוב, ברגעים הכי נכונים. זו בהחלט הקבלה יפה (שאני ראיתי לראשונה בבלוג של רונן דורפן), אבל בזמן הצפיה בגמר ליגת האלופות דימוי אחר קפץ לי לראש.

כשברצלונה החלה להחזיק בכדור יותר ויותר ומנצ'סטר יונייטד נסוגה אחורנית (זה קרה החל מהדקה העשירית. בדיוק, אגב, כמו בגמר הקודם ביניהן), בארסה כבר דמיינה את ריח הדם. והכל פתאום נראה לי כמו שרואים בערוצי הטבע, כיצד חבורת שועלים או כל חיית טרף מהירה וקטנה אחרת דוחקת לפינה את הבהמה הגדולה, שפתאום מוצאת עצמה מוקפת בטורפים הקטנים האלה. ואז ברצלונה התחילה לנשוך. נשיכות קטנות כאלה. ובכל פעם שיונייטד מעדה, הפגינה חולשה, חשפה פירצה, שועלי ברצלונה הפכו רעבים יותר, צמאי דם יותר. וכשהריח של הדם עלה באוויר, הם התחילו להגיע בהמוניהם. אלבס מימין, מסי מהאמצע, וייה משמאל, צ'אבי מאחורה. ואז מסי משמאל, ופתאום אינייסטה מהאמצע. ואז פדרו מימין. דקירה ראשונה.

אבל הפעם הם פגשו מולם תאו שלא מסתתר, שלא מפחד להשיב מלחמה. תאו עם כבוד עצמי שלא ימות בלי קרב. ובשלב הזה עוד היה לו כוח להשיב אש. להרכיב ניסיון אחרון, חסר סיכוי אבל מאוד אצילי, להדוף את המתקפה. לדחות את הסוף הידוע מראש. וויין רוני הוא תיאו עם כבוד עצמי. והוא בעט לשועלים הקטנים האלה בראש פעם אחת. חזקה, אבל לא מספיק. יש יותר מדי מהם. יותר מדי שועלים, יותר מדי מהירות, יותר מדי טכניקה, יותר מדי עבודת צוות ביניהם. רק לחבורת תאואים יש סיכוי מולם. זו הסיבה שצ'לסי ואינטר שרדו את המתקפות האלה, כי יש שם קבוצה של ביזונים. אבל יונייטד? רק בוומבלי היא בכלל הבינה שהיא בהמה איטית שצריכה להילחם על החיים שלה בקרב חסר סיכוי. וזה לא היה זמן טוב להתחיל ללמוד בו משהו חדש.

כמו התנועה בכבישי ניו דלהי

וברגע שזה התחיל לזרום, בערך בדקה ה-12, אי אפשר היה לעצור את זה. ואז הדימוי בראש שלי התחלף. חבורת השועלים הפכה כמו באפקט מתוך סרטי שר הטבעות לזרם מים שעוטף אותך, חונק, מטביע. כמו סכר שנפרץ, ידעת שהכוח של המים רק ילך ויגבר, יפרק וירמוס כל מה שעומד מולו. התנועה בכבישי ניו דלהי היא כמו של מים במורד ההר. היא לעולם לא עוצרת, לכל פינה היא נדחפת, כל מכשול היא עוקפת. באסיפות הווידאו של בארסה פפ מקרין לשחקנים שלו סרטונים מתוך מצלמות המעקב של משטרת התנועה של הודו. הנה, תראו, זה אפשרי. לא להפסיק. לא לעצור. לא להרפות. לזרום. עד שמגיעים אל המטרה.

ואנחנו רואים את זה קורה כבר כמה שנים. וברצלונה הזו, שהבסיס שלה נבנה תחת פרנק רייקארד בקבוצה של רונאלדיניו, רק הולכת ומשתפרת. בוומבלי זה היה השיא שלה. יותר מה-2:6 בברנבאו, כי ריאל מדריד של אז הייתה יריבה מחוררת. יותר מה-0:5 על אותה ריאל, אבל של מוריניו, העונה. כי שם היא פגשה יריבה מבוהלת. וגם כי זה היה "רק" משחק ליגה. אבל מה שבארסה עשתה בשבת, במעמד הגדול מכולם, מול הקבוצה השניה הכי טובה בעולם, באיצטדיון שנמצא במדינה של היריבה - לשיא כזה היא עוד לא הגיעה.

במהלך המחצית השניה, כשברצלונה ביצעה וידוא הריגה ביונייטד ואז התפנתה לשחק קצת עם הטרף, כמו חתול וכדור הצמר שלו, התחלתי לשאול את עצמי כמה עוד נשאר מזה. הרי לכל הצלחה ספורטיבית יש תאריך תפוגה. גווארדיולה אמנם אמר שהוא נשאר עוד עונה, אבל כמה הוא יישאר באמת? וכמה זה באמת תלוי בו? לדעתי, הרבה. לגווארדיולה יש הרכב שרובו ככולו מבוסס על שחקנים שכבר זכו בהכל. ויותר מפעם אחת. גם ברמת הנבחרות. ואיכשהו, בכל פעם הוא משכנע את השועלים האלה שהם רעבים. משכנע את זרם המים הזה שלא כדאי לו להישאר בניחותא במקווה, אלא לפרוץ שוב אל עוד מטרה ועוד מטרה.

וזו לא רק שאלת פפ. פויול בן 33, צ'אבי 31, אבידל 31. גם וייה, שלא הדהים העונה כלל, כבר בן 29. אחרי השיא. כמה עונות כאלה עוד נותרו בהם? שתיים? שלוש? אולי ארבע? וצריך לזכור, זו קבוצה רזה. הספסל של ברצלונה הוא הספסל הכי פחות מרשים, על הנייר, מבין כל יתר 8-10 הקבוצות הבכירות ביבשת. והיא שרדה את העונות האחרונות בלי אף פציעה משמעותית לאף שחקן משמעותי. האם מתישהו המזל הטוב הזה יפגוש את הספסל הקצר, וביחד הם יחליטו שזה הזמן לתת לאדון נאחס להתערב?

לא ניתנת לחיקוי

יואב בורוביץ' כתב כאן שברצלונה הנוכחית מייתרת את הפרשנים, שהיא מוכיחה שהדיבור על טקטיקה הוא ריק וחסר תוכן או משמעות. שברצלונה מוכיחה שמה שחשוב זו טכניקה ואתלטיות. ושאפשר וצריך ללמוד ממנה שמה שחשוב כשמלמדים ילדים כדורגל זה להתרכז בטכניקה ובאתלטיות, ואת הטקטיקה-שמקטיקה להשאיר לפרשנים גנבי דעת. אבל הוא טועה בגדול.

את מה שברצלונה עושה אי אפשר לחקות בשום מקום בעולם. ומה שברצלונה עושה זה לא רק לחנך עילויים טכניים מגיל צעיר, אלא זה להקנות להם שיטה ברורה, ייחודית וקטלנית מאותו גיל בדיוק. והם ישחקו באותה שיטה בכל קבוצות הגילאים. ואם יהיו עילויים טכניים ואתלטיים מספקים, הם ימשיכו לשחק באותה שיטה בקבוצה הבוגרת. ובכל פינה בה הקבוצה הבוגרת לא מקבלת ממחלקות הנוער את העילויי המתאים, היא הולכת ורוכשת את הדבר הכי נכון לה בעבור עשרות מיליונים. הנרי-אטו-איברהימוביץ' הפכו בסוף לדויד וייה, עילוי טכני שגם מתאים לשיטה וגם לחדר ההלבשה. וזה בסדר, אין כאן ביקורת. אבל כן יש כאן משהו שאי אפשר ללמד או לחקות, מלבד בכמה מועדונים בודדים ברחבי העולם כולו. בטח לא בישראל, כפי שיואב מציע. אדרבא - הטקטיקה מצילה קבוצות שאינן יכולות לעשות את מה שברצלונה עושה. ואף קבוצה לא יכולה לעשות זאת.

אם יש משהו שימנע מזה להתפוגג, זו דווקא הטקטיקה. ובכל זאת, מתישהו זה ייגמר. גם שועלים נעשים שבעים, גם רכסי הרים סובלים משנים שחונות בגשם וגם בניו דלהי יש פקקי תנועה. וגם גווארדיולה יילך. ומי יודע מי יבוא. וגם מסי (מתישהו) יפסיק להשתפר. ואולי פברגאס הוא לא היורש המתאים לצ'אבי. אבל אלה מחשבות שעלו לי רק כשבארסה הורידה הילוך ולא רמסה את יונייטד בתוצאה שנראית משפילה גם למי שלא ראה את המשחק. כי כשהיא משחקת את הכדורגל שלה, אין מקום למחשבות כאלה. יש מקום רק לדימויים שונים ומשונים. לחלומות וחזיונות והזיות. ככה זה כשאתה רואה משהו שהוא טוב מכדי להיות אמיתי.