באיירן מינכן היא סמל לשינוי בגרמניה. הגיע הזמן שגם אנחנו נלך קדימה

לנו, מרבית הישראלים, יש רתיעה מובנת מכל מה שקשור לגרמניה. לא צריך להתנצל על זה ובוודאי שאין סיבה לסליחה גורפת. גם לא תהיה. הסלידה הזאת, חזקה יותר או פחות, מתבטאת בכל תחום בחיים. בפוליטיקה, בשפה, בעסקים, במוסיקה, וכמובן שגם בספורט.

פוזות מחד וצביעות מאידך

הרתיעה הזאת מכל מה שגרמני הובילה לקבלת הרבה החלטות במדינת ישראל הצעירה. חלקן מוצדקות לחלוטין, חלקן שנויות במחלוקת. החל מפרשת השילומים, דרך העסקאות הבטחוניות החשאיות וכינון היחסים הדיפלומטיים ועד לחרם על השמעת ואגנר ועל מכוניות גרמניות. מצד אחד, הנשק היקר ביותר שרכשה ישראל (צוללות הדולפין) הוא מתוצרת גרמניה. מצד שני, שרי הממשלה נוסעים בוולבו משודרג עמוס תקלות למרות שהרכבים הממוגנים הטובים בעולם מגיעים מפסי הייצור המיוחדים של מרצדס וב.מ.וו. האבסורד הוא שנציגים בכירים של ישראל מתניידים בארץ ובחו"ל ברכב גרמני ממוגן. אבסורד גדול יותר, וזה נכתב מניסיון אישי, הוא שבפתיחת מכסה המנוע של וולבו ממשלתי פרוש על המנוע עצמו הכיתוב הציני made in germany. פוזות כלפי חוץ, צביעות כלפי פנים.

איפה זה מתבטא על המגרש? בעוד שברחבי תבל ניסו רבים להתרגש עם פריץ ואלטר וחבריו מ"הנס של ברן" ומתחייתה של גרמניה החדשה בגמר 1954, ברוב אירופה וגם אצלנו ביכו את הגביע שנגזל מהונגריה המופלאה של פושקאש. כשפרנץ בקנבאואר, ספ מאייר, גרד מולר וחבריהם דהרו לכמעט כל גמר אפשרי בזירת הנבחרות והמועדונים, מסביב התרפקו בעיקר על הביצועים של קרויף ודלגליש. בינינו, ואל תגלו לאף אחד, כשרודי פלר זרק את עצמו ברחבה בגמר 1990 ואנדי ברהמה נעץ את הפנדל ההוא גם אני הרגשתי כאילו גרמניה שוב שודדת את העולם. כאבם של רבים זלג אז דרך העיניים של מראדונה. ובכל זאת, משהו השתנה מאז.

עכשיו מותר להתאהב

גרמניה של היעילות הבלתי-מתפשרת, העבודה הקשה והאפרוריות הפכה את עורה. החריצות והדיוק נותרו, אך משבי הזמן הסירו את האבק מעל החלקים המבריקים. ממולדת היצירות המורכבות והשקדניות של בטהובן, באך, ברהמס ואחרים הפכה למעצמת מוסיקה אלקטרונית. מיצרנית חיפושית פשוטה לכל פועל צמחה אימפריה של חדשנות טכנולוגית בתחום הרכב. מיעד מוכוון סיורים בעקבות המלחמה לארץ תיירותית המציעה טבע יפהפה וסצינת מועדונים עשירה. מהתדמית הפוליטית היבשושית של קונרד אדנאואר, דרך התחזקות הירוקים ועד לחיוכים של אנגלה מרקל. ממדינת כדורגל בה שחקן דפנסיבי מוכתר כקייזר לנבחרת מלהיבה והתקפית של צעירים מופלאים דוגמת שוויינשטייגר, אוזיל, פודולסקי ומולר.

באיירן מינכן הנוכחית היא דוגמה מובהקת לשינוי שעבר על גרמניה. משחק פתוח, כשרון מתפרץ, זרים מסעירים (רובן, ריברי, אלטינטופ ופראניץ') ואפילו מנהיג הגנתי שגם לו אוריינטציה התקפית כמו פיליפ לאם. בזמן שכולם דיברו על ברצלונה וארסנל, החבורה של לואיס ואן חאל סיפקה במילאנו את המשחק הטוב ביותר בסיבוב הראשון של שמינית הגמר. בזמן שמולר, רובן וגומז חרכו את הגנת אינטר, הצלחתי להשתחרר מהרתיעה ההיא ולהתאהב טיפה בבאיירן ובכדורגל הגרמני. לא לגמרי. לא לתמיד. רק בזמן המשחקים.