קשיחות יתר, ניכור וחוסר מנהיגות: כך קיצר רפא בניטס את ימיו באינטר

בריאן קלאף החליף את דון ראווי בלידס יונייטד בשנות ה-70 והחזיק מעמד בתפקיד 44 ימים. ראפא בניטס החליף את ז'וזה מוריניו באינטר ב-2010, ונותר במשרתו 144 ימים. בסרט העלילתי הנפלא "יונייטד המקוללת (ארורה)" (Damned United), שיצא אשתקד לאקרנים, אפשר להבחין בקלות במכנה המשותף שגרם לקדנציה של שניהם להיות יותר קצרה מהשמיכה של טובטוב הגמד. קלאף מגיע לאלנד רואד בצל התהילה שהותיר קודמו, אך במקום להתחבר למורשת ולתת לשחקנים ומנהיגים כמו בילי ברמנר, ג'וני ג'יילס, פיטר לורימר, פרנק ודי גריי ואחרים תחושה של המשכיות, הישענות על ההצלחה, והישארות בזון המוכר להם - הוא מחליט להראות להם שיש בוס חדש, ומבצע מהפכה. באימונים, במשמעת, בטאקטיקה, בסדר היום - בהכל. הכדורגלנים בהלם, המערכת נכנסת לסחרור, התוצאות דלות - וההנהלה בועטת בו אחרי פחות מחודש וחצי.

זה גם מה שקרה למאמן הספרדי באיטליה. בניטס היה אמנם אמיץ מאוד להיכנס לנעליים של גנרל במועדון שזה עתה חווה את העונה הגדולה בתולדותיו, אבל עיטור העוז לא סייע לו לחשוב באופן צלול, להפיק לקח מדוגמאות כנ"ל, להשאיר את האגו לפחות זמנית בדפנה הכפולה של המזוודה ולהכיר בעובדה שאין דבר יותר מצליח מן ההצלחה. וכי גם חיקוי של הצלחה הוא הרבה יותר מוצלח מכישלון מקורי.

בניטס יכול לדבר עצמו לדעת על כך שהוא סבל בעיקר מהעדר תיגבור לסגל עימו הוא יצא באוגוסט לקרב. אולי חיזוק היה משפר פסיק פה, נקודה שם, ומסייע קמעה. אבל שום דבר לא יכול היה להיות אפקטיבי בסן סירו של מאמן שמשליט את המזג הקר ואת הדיקטטורה הטקטית שלו על שחקנים שכבר הוכיחו איך הם עשו מה. בניטס לא הפנים את השגיאות של שנותיו האחרונות באנפילד. הוא החל במשטר אימונים קשוח, אינטנסיבי ובלתי מתפשר, גם לכדורגלנים ששבו מעונה פלוס מונדיאל.

הוא לא עשה הנחות לאיש, נותר מרוחק, מנוכר ומקובע, הסתכסך בקלות עם כוכבים (דייגו מיליטו), התנשא בבוז מעל צעירים (דוידה סנטון) והתעקש על שינוי הטקטיקה שהביאה את מוריניו עד הלום (החזקה בכדור במקום דגש על תנועה ומתפרצות). באמתחתו של בניטס מעולם לא נחה התכונה המנהיגותית, המדרבנת, המוטיבטורית, המלטפת בעת הצורך. הוא לא מסוג המאמנים ששחקנים משחקים עבורם. אבל זה הוא, ומכיוון שלא היה ביכולתו לשתול לעצמו אישיות חדשה, בוודאי שלא במעבר חד שכזה, היתה התנהלותו אצל הנראזורי כרוניקה של סוף ידוע מראש.

בניטס עצמו הבין זאת ועיכל שלמרות הזכיה בגביע העולם למועדונים (שהנשיא מאסימו מוראטי דרש ממנו על מנת לקבל ארכה), שעון החול שלו באינטר מתקתק, או כפי שהגדירה זאת התקשורת האיטלקית - "הוא מתהלך עם אקדח מוצמד לרקתו". ההכרה במצב הקריטי גרמה לו להחליט ליטול את גורלו בידיו, להקדים תרופה למכה. אבל מכיוון שהוא לא רוצה להסתכן (כלכלית) בהתפטרות, הוא דאג לפיטורים. רק כך ניתן להבין את מסיבת העיתונאים ההזויה שלו באבו דאבי, בה למעשה פרש שורה של דרישות ממוראטי כאילו הוא זה האוחז באינטר כבת ערובה. זו היתה למעשה הטקטיקה הכי מוצלחת של בניטס העונה. היא עבדה מיד. לא היה סיכוי שאחריה הוא יישאר בתפקיד. במקום זאת הוא גזר עוד קופון ענק - 3 מיליון יורו פיצויים + 4 מיליון מאנפילד בקיץ שחלף - ונסע לנפוש ב... ליברפול.

אוהדי מנצ'סטר יונייטד כבר מצאו את הסיבה: "בניטס זקוק למנוחה מכדורגל, לכן הוא בא לראות את ליברפול", הם סונטים ביריבה המיתולוגית שלהם. אבל האמת היא שבחירת מקום הנופש של המנג'ר הספרדי היא ממש לא התפנית המפתיעה בעלילה הזו. יש שתיים שמכות אותה שוק על ירך. האחת היא זו של אוהדי ההארד-קור של ליברפול - לפי דיווחים כ-40-50 אחוזים מהם - שעם פיטוריו של בניטס יצאו בקמפיין להחזרתו לתפקיד באנפילד. השניה היא ההחלטה של מוראטי למנות תחת הספרדי היוצא את הברזילאי הנכנס, לאונרדו.

באשר לבניטס וליברפול: שום דבר אמנם לא ייצא מהיוזמה הזו של אוהדים שהזיכרון שלהם יותר קצר מהקדנציה של קלאף בלידס. בהנהלת ובהרכב ליברפול (סטיבן ג'רארד) יש עדיין כמה אנשים עם צלקות בניטס טריות. אבל הקמפיין בהחלט מעורר תימהון ותהייה. המסקנה האחת והיחידה הברורה העומדת בשוליו היא עד כמה הייאוש נעשה לא נוח במרסיסייד, כלומר עד כמה רע מצבו של המנג'ר הנוכחי של ליברפול, רוי הודג'סון, שסקאוזרים אדוקים מוכנים אפילו לקבל את בניטס בחזרה רק כדי לראות את הגב שלו.

המהלך הזה דווקא מתקשר די בטבעיות למינויו של ליאונרדו למחליפו של בניטס בג'וזפה מיאצה. הכיצד? ובכן, מדובר בנזילות הבלתי נגמרת של משרת מאמן הכדורגל. מן הצד האנגלי של התעלה נמצא הודג'סון, האיש שהביא את פולהאם הפצפונת עד גמר הליגה האירופית אשתקד, זכה בצדק בערך סופרלטיבי חדש על שמו במילון האנדרדוג ים הבריטי המלא, והנה הוא מגיע למועדון פאר עם הרבה יותר משאבים, ניסיון וכשרון, ותוך חודשיים קורס, מוחק את הזכרונות, ובמקומו מבקשים מקטרגיו להחזיר את הנפל הקודם.

וכך גם בקונטיננט: לאונרדו-יש-מאין, שמשומקום מונה למאמן מילאן ואכן הביא אותה לשומקום בריבוע, הוא לפתע הפייבוריט שקיבל את המושכות של השכנה העירונית, אלופת אירופה, איטליה והעולם. הסברים מתקבלים על הדעת מזמן פסו מעולם הכדורגל, אז אפשר רק לתלות את הכוונה הזו במדיניות חיסכון ובהרמת ידיים טוטאלית של מוראטי שמוכן להשליך את הקוביות על העונה הזו, לראות מה ייצא, ואם במקרה לא ייצא שום דבר - לא נורא. בינתיים הוא ינצל את חצי העונה הפיננסית שנותרה כדי להביא לאינטר בקיץ הבא מישהו מן השופרא דשופרא, מה שלא ניתן להשגה במחצית. ומה עם השאיפות של העונה? גם הן באיפסון או בהמתנה. ירצו - יאכלו. לא יאכלו - זה אפילו יקל על מלאכתו של המאמן בעונה הבאה. הוא יקבל את אינטר אחרי שנה שחונה. משם הרי כל תזוזה קלה בכיוון מעלה היא המראה.