נועץ מבטים: התחזית המלאה לעונת הפרמיירליג

במבט ראשון, אין שום סיבה שצ'לסי לא תשמור על התואר שלה, אולי אף על הדאבל. העוצמה שהביאה לה את העונה הקודמת המצוינת נותרה כמעט כולה - הפרידות מג'ו קול, דקו, מיכאל באלאק, בלטי וריקרדו קרבאליו באו בעיתוי הולם ואינן מלוות בדמעות, וההגעה של יוסי בניון אפופה אולי פיקנטריה ומסתורין, אבל לא ממש משמעותית לעומת החזרה לחיים של מיקאל אסיין, והרכישה הפקחית של רמירס הברזילאי מבנפיקה, יהלום אמיתי. גם יורי ז'ירקוב הפנטסטי כמעט נפל לתהום הנשיה ונשכח אשתקד, ואם זו תהיה גם עונתו, הרי כסותה של צ'לסי תהיה יעילה ורבת תואר.

במבט שני, יש לצ'לסי מקדמי נסיגה לא קטנים. 18 משחקניה חזרו הקיץ ממונדיאל אומלל. אף אחד מהם לא שרד את שמינית הגמר. רבים מהם צריכים להתמודד עם מטען נפשי לא פשוט (ניקולה אנלקה), ואחרים סוחבים גם כרסומים גופניים ופציעות (דידייה דרוגבה). שתי הדוגמאות הבולטות הללו מצביעות אולי על נקודת התורפה העיקרית של הסגל של קרלו אנצ'לוטי: אין לו בשורה חדשה בהתקפה. למרות שמגן הקהילה הוא הרבה יותר מעבדת ניסיונות מאשר כור אטומי, אפשר היה לראות בהפסד בוומבלי את הצרות העלולות להתרגש על הכחולים: משחק דינמי, אחזקת והנעת כדור, הרבה מרץ ושאפתנות, אבל שחיקה מאיימת בסיומת.

במבט שלישי, זו חייבת להיות שוב צ'לסי, כי אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון - שום דבר. שוק ההעברות האנגלי היה בפגרה הזו דל יותר מהקלוריות בחסה, וזה אמור פחות או יותר להנציח את המצב הקיים. מה שהיה הוא שיהיה. גם מנצ'סטר יונייטד, זו שניצחה את צ'לסי בתחילת השבוע במפגן מרהיב של אפקטיביות והתכחשות לזקנה, זו שסברנו שאחרי אובדן הכתר הראשון זה שלוש שנים תצא למסע ריענון מרענן, התחזקה רק בכריס סמולינג, חאבייר הרננדס ובבה, שלושה צעירים מוכשרים להפליא, אך ספק אם מסוגלים ואף מיועדים לעשיית ההבדל המיידי.

במבט רביעי, יש בכל זאת יוצאת מן הכלל שכבר הוציאה 100 מיליון יורו על רכש ועוד לא רשמה את הצ'ק האחרון. השאלה היא אם זה המקום והזמן בו הכסף הגדול יהפוך את מנצ'סטר סיטי לקבוצה יוצאת מן הכלל. התהליך האבולוציוני העובר על איסטלנדס הוא מהיר ומרתק - רכבת שדים של שחקנים במיליונים (ועם מיליונים, שישה מכדורגלני סיטי נמצאים ברשימת 50 מרוויחי הצמרת בתבל) האצים-רצים לתוך הפאזל על מנת לבדוק את התאמתם לחזון הגדוּלה של נסיכי הנפט מהמפרץ. זוהי הדרך העקלקלה המפליגה לקרוז עם רוקה סנטה ב-17 מיליון פאונד אבל מבקשת סירת הצלה, זוהי אמנות המו"מ החוטפת מצ'לסי את רוביניו מתחת לאף, מוסיפה לו את אלאנו - ואז תוך משהו כמו שבריר שניה ספורטיבי מתנערת משני כדורגלנים בהרכב הפותח של ברזיל ורצה לבדוק אם וכיצד יתאימו אחרים לשקע שבקיר בסיטי אוף מנצ'סטר סטדיום. האחרים האלה הפעם באמת מעולים: ג'רום בואטנג, דויד סילבה, יא יא טורה, אלכסנדר קולארוב וכנראה גם ג'יימס מילנר. אבל האם הם יתחברו להם יחדיו, או שיהפכו לסתם עוד משתתפים בקרוסלה הסחרחרה בפארק השעשועים.

במבט חמישי, העסקה הכי חשובה של הקיץ התרחשה בלונדון - ססק פברגאס נשאר בארסנל. אפשר להוסיף לחדשות המכריעות האלה עבור התותחנים גם את הישארותו של ארסן ונגר לעונה 15, אבל בעוד באמירויות יש הגורסים כי רוח רעננה בעמדת המנג'ר הייתה עשויה דווקא להיטיב עם המועדון, אין לאיש ספק באשר ל- Joy of Cesc, כלומר לשמיים וארץ שבין ארסנל עם או בלי הספרדי. פברגאס ינהיג שוב חבורה תוססת של פרגיות עם כרבולת נוצצת, להן ימשיכו כולם להריע ולהצדיע ולומר שהכל טוב ויפה וקסום ומבדר, אבל איפה הסחורה איתה הולכים למכולת ונכנסים אל בין דפי ההיסטוריה. ונגר יקווה שהצעירים גדלו בשנה, שמרואן שמאח הוא החוליה החסרה לכיבוש האוורסט, ושהתאקלמותו של הבלם לורן קוסיילני מלוריין תזכיר את ההצלחה של תומאס ורמאלן אשתקד. אבל המנג'ר הצרפתי נותר בינתיים עיקש באשר להשקעה בין הקורות, ולראות את ארסנל קוטפת תהילה עם מנואל אלמוניה או לוקאש פביאנסקי זה כמו להאמין שישראל תכרות הסכם שלום בימי בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן.

במבט שישי, ליברפול עלולה להיות הסיפור הכי חם של העונה. שימו לב לסמנטיקה: לא עשויה כי אם עלולה. הקונוטציה שלילית. ארבעה דברים טובים מאוד קרו באנפילד: רפא בניטס הלך, רוי הודג'סון הגיע, סטיבן ג'רארד ופרננדו טורס נשארו. דבר אחד רע מאוד קורה בליברפול ולא מרפה: איש לא קונה אותה. אחד ממועדוני הפאר העולמיים ניצב על המדף בסופרמרקט כבר ארבעה חודשים. כמה עקרות בית מארה"ב, סין, האמירויות  וסוריה מרחרחות, בודקות, מרימות את האף, אבל אף אחת לא מורידה לעגלה.

הזמן פועל לרעה. אם עד נובמבר לא תתבצע מכירה, ליברפול תעבור לידי הבנקים הנושים שהם לאומיים, כלומר לציבור, הווה אומר לממשלת בריטניה. גם בלי התסריט הזה הודג'סון פועל בוואקום פיננסי שחייב אותו להמר על הברווז הצולע ג'ו קול ואפילו להחזיר שחקן שכבר נמכר - פאביו אאורליו. המנג'ר שהוליך את פולהאם לגמר הליגה האירופית הוא האיש הנכון מבחינה אנושית ומקצועית אחרי האינקוויזיציה הספרדית באנפילד, אבל באקלים הקיים ליברפול זקוקה קודם כל למייצב שורות, מחזיר סדרים ואהבות קודמות, בקיצור: למשיח כלכלי - אחרת היא תהיה החמור של העונה.

במבט שביעי, צריך לחפש טוב טוב כדי למצוא את הטוטנהאם האפשרית של העונה הקרובה, כלומר את הקבוצה שתקרא תגר על מועדון הגדולות ותשתחל לליגת האלופות. קשה להאמין שזו תהיה שוב טוטנהאם בעצמה, שכן התרנגולים נחים בינתיים על זרי ההישג ההיסטורי ולא מגלים שום סימנים של התחדשות. אולי בווייט הארט ליין ממתינים לפלייאוף האלופות נגד יאנג בויז ברן בשבוע הבא כדי להבטיח העפלה לבתי הצ'מפיונס ליג שתאפשר לפתוח את הארנק, אבל הקיפאון הנוכחי ומקדם חוסר היציבות בקבוצות של המנג'ר הארי רדנאפ, מקשים על האמונה שטוטנהאם תשחזר, על אחת כמה וכמה תשפר, את המקום הרביעי מאשתקד.

אז מי אם לא היא? אסטון וילה סיימה שלוש עונות רצופות במקום השישי, ועם כל העצב על עזיבת מרטין אוניל המחונן והמוחצן, צריך גם להיות כנים ולומר שהמנג'ר הצפון-אירי יצר בווילה פארק יחידה מאכזבת. רחוקה מדי מדמותו הססגונית. אפרורית ומתסכלת, עם פוטנציאל שנותר בעיתונים ובחדר ההלבשה, ורכישות כמו ג'ון קארו ואמיל הסקי, שהעידו שכך לא בונים וילה או שיכון פסגות. גם אברטון (שהודתה כי אין לה אפילו תקציב להחזיר את לנדון דונובן), סנדרלנד, בירמינגהאם סיטי ובלקבורן סובלות מעוני של משאבים ואמצעים, ונראות כמי שמורדות הליגה הם אלה הממתינים להן בזרועות פתוחות.

את המבט השמיני נפנה אל הירכתיים. מטבע הדברים, לא נמצא גדולות ונצורות אצל הקטנות, אבל יש להישיר אליהן מבט, לברך אותן על תרומתן לסנסציה התורנית פעם באלפיים דקות, להשתתף בצערן על הדיכאון המריר שאחרי יותר מדי הפסדים (שהמרפא הטוב והמהיר ביותר שלו הוא חשבון הבנק), ולקוות שהביקור הראשון של בלקפול בליגה יעמוד בסימן דקל קינן ועץ איתן - של המנג'ר איאן הולוויי, שפיו - שילוב של האנרגיות של אוניל, החריפות של בריאן קלאף, ההומור של ביל שאנקלי והפתיחות של קווין קיגאן - יפיק בהשראת אוויר הפסגות הרבה מרגליות חדשות לפנתיאון.

במרחב הזה יש גם מקום לעקוב מקרוב ובסקרנות רבה אחר המתרחש בממלכת ווסטהאם יונייטד, שהפקידה את מחלפותיה, יופיה וגורלה בידי אברם גרנט, העניקה לישראלי הזדמנות ראשונה להתחיל עונה, ליטול פטישים ולהניח את היסודות לבניין רב שאיפתי מאוד.

ווסטהאם סיימה את העונה החולפת מקום אחד וחמש נקודות מעל הירידה, וזה אמור לסייע לגרנט להחדיר פרופורציות. אבל כמיטב המסורת של אן בולין, המלכה הנערצת ונערפת שעל שמה נקרא האיצטדיון של ווסטהאם, איש לא יעשה הנחות למנג'ר חרף היעדר המזומנים. לכן, המשימה של גרנט מפרכת ומרתקת כאחת. השלב הראשון שלה הוכתר בהצלחה: סקוט פארקר וקרלטון קול ממשיכים. ההמשך נזיל, ולאוהד הישראלי הממוצע והאובייקטיבי ביקור באפטון פארק תמיד מומלץ, אך העונה הוא באמת מסקרן שבעתיים.

במבט תשיעי, אמור חוק הפרמייר-ליג החדש, המגביל את המועדונים ל-25 כדורגלנים רשומים מעל גיל 21, מהם שמונה שגדלו בכדורגל האנגלי, להיות סוג של Leveller  - משווה ומצמק פערים. זה לא יקרה. שבעה עשר השחקנים הבלתי מוגבלים יעשו עדיין את ההבדל העיקרי, והכסף הגדול יישפך עליהם וינציח את הבדלי המעמדות. לפני שהסעיף החדש יסייע לטפח ולפתח צעירים מקומיים, הוא יהפוך את המחיר שלהם לכבד יותר. אל מול התקווה שיותר תינוקות מבית אבא יקבלו צ'אנס, יש גם להציב את הטענות הדומות של ונגר ורדנאפ: הצרפתי גורס שמדובר במהלך מלאכותי, שאף יוביל לפרקים לשימוש כפוי של מאמנים בשחקנים לא ממש אפויים ו/או ראויים, והאנגלי מטיף שזהו חוק מיותר שכן הקאנון יצמח ויפרח גם בלי התקנון.

במבט עשירי, אתם הרי לא תסלחו לי אם אוותר על הניחוש השנתי. האמת היא שמניסיוני אני כבר יודע שאתם לא תסלחו לי גם אם לא אוותר. אבל זה רק ספורט, הניחוש שלי מלומד וטוב כמו שלכם, ועבורכם אני תמיד שמח להניח את ראשי בין הפטיש והסדן, אז הנה טבלת הפרמייר-ליג לאמצע מאי 2011:

1. מנצ'סטר יונייטד
2. מנצ'סטר סיטי
3. ארסנל
4.  צ'לסי
5. ליברפול
6. טוטנהאם
7. אסטון וילה
8. אברטון
9. ווסטהאם יונייטד
10. פולהאם
11. סנדרלנד
12. בירמינגהאם סיטי
13. בולטון וונדררס
14. ניוקאסל יונייטד
15. בלקבורן רוברס
16. סטוק סיטי
17. בלקפול
18. וויגאן אתלטיק
19. וולבס
20. ווסט ברומיץ'

גביע אנגלי: מנצ'סטר סיטי.
גביע הליגה: ליברפול.
מפוטר ראשון: סם אלרדייס (בלקבורן) או מיק מקארת'י (וולבס).