למה יוסי: מה הביא את בניון לצ'לסי?

בניגוד לסטיגמה המושרשת, שמאז עזיבתו של ז'וזה מוריניו הפכה לפיקציה גמורה, מדיניות הרכש של צ'לסי היא מהשפויות שיש כיום בפרמייר-ליג. שלוש עונות חלפו, חמישה חלונות נפתחו ונסגרו, והסכום הכולל שיצא מכיסו של רומן אברמוביץ', בקיזוז הכספים שנכנסו ממכירת שחקנים, אפילו לא מגיע ל-50 מיליון ליש"ט. בנוסף, למעט דקו (איש אמונו של סקולארי) וניקולה אנלקה, שהובא בינואר 2008 בשל הלחץ מנסיעתו של דידייה דרוגבה לגביע אפריקה, כל שחקני הרכש שבאו בשערי סטמפורד ברידג' מאז ימי מוריניו עוד לא חגגו 26 אביבים. ניתן להסכים עם האג'נדה המקצועית של צ'לסי, שעד היום ויתרה על טיפוח כשרונות צעירים והעדיפה להביא שחקנים שנמצאים מילימטר לפני הפריצה, וניתן גם להתנגד. אבל עם הלוגיקה של המועדון, שרק לפני שבע שנים היה על סף קריסה כלכלית, די קשה להתווכח. ולכן לא פשוט, לפחות מנקודת מבט אובייקטיבית, להבין מדוע שחקן הרכש היחיד בסגל של צ'לסי ערב פתיחת הפרמיירליג - לפחות עד שהמעבר של רמירס יושלם סופית - הוא יוסי בניון.

5.5 מיליון ליש"ט שילמו הכחולים עבור הישראלי בן ה-30, שחתם לשלוש שנים. מבחינה כלכלית, ועם כל הכבוד לכוח השוק הישראלי, מדובר בהשקעה לא מניבה בעליל. בעיקר כשבניון, על פניו, מגיע למשבצת של שחקן ספסל. ועדיין, מכל עשרות השחקנים בעלי הניסיון בפרמייר-ליג שעונים לקריטריון הזה, צ'לסי בחרה ביוסי. וגם חרגה ממדיניות הרכש שלה ושילמה סכום לא מבוטל עבור שחקן בגילו. אז למה דווקא בניון?

התשובה מורכבת. בכל מקום אחר בעולם פרט לתקשורת ולרחוב הישראלי, בניון אינו מוגדר ככוכב. תנסו לכתוב בגוגל את הצירוף "superstar Yossi Benayoun" ותקבלו כ-10,400 תוצאות בלבד. תצמצמו את החיפוש לבריטניה והמספר יירד ל-2,160, כשאף אחד מהקישורים לא מוביל לעיתון אנגלי שמשתמש בביטוי הזה. עבור האנגלים בניון הוא "skillful ו-"intelligent", אבל הוא בטח לא "superstar". כאן, בפרובינציה, ההכרה הזו עדיין לא חלחלה. אצל בניון, לעומת זאת, היא כבר טבועה. וכאן מתחילה הגדולה שלו.

ב-8 השנים שלו מחוץ לליגה הישראלית, בהן הספיק להתקדם בהדרגה דרך שלושה מועדונים ברמות שונות (סנטאנדר > ווסטהאם > ליברפול), בניון מעולם לא הוגדר ככוכב של הקבוצה. אבל הוא מעולם גם לא היה "עוד שחקן". בניגוד לאייל ברקוביץ', הישראלי השני הכי מצליח בפרמייר-ליג, יוסי תמיד ידע להתאים את עצמו למקום בו הוא נמצא ולהפוך לקונצנזוס. מכוכב-על מפונק במכבי חיפה, שבמשחק מול הפועל כפ"ס נגע בכדור 4 פעמים בלבד, בניון עשה טרנספורמציה לשחקן שיוצר 2.1 מצבי הבקעה בממוצע לכל 90 דקות, שני בליברפול רק לסטיבן ג'רארד. מקשר ללא תפקיד מוגדר הוא הפך לשחקן אגף ממושמע שלא מפחד לעשות הגנה. מנער הפוסטר של הכדורגל הישראלי - הגדרה פוליטיקלי-קורקט לפרחח שלא נענש על מעשיו - הוא נהיה שם נרדף למקצוען שמבין את מקומו בהיררכיה ויודע לפנות את קדמת הבמה לטורס, טבס, ואפילו לפדרו מוניטיס. נכון, סגנון המשחק המלהיב של בניון הפך עם הזמן לאפור יותר, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: השיא של ברקוביץ', שלא ויתר על העקרונות שלו, היה קדנציה כושלת בסלטיק הסקוטית; בניון, אחרי שלוש עונות כשחקן לגיטימי באנפילד, נרכש על ידי אלופת אנגליה.

אל תבינו לא נכון: בניון הוא עדיין שחקן שבכל יום נתון יכול לסחוב את הקבוצה על גבו. יעידו על כך ההצגות מול בשיקטאש וארסנל. רק שנכון להיום, יוסי הוא שחקן נישה. מה שנקרא "deadlock breaker" - שובר שיוויון - שחקן שיושב בסבלנות (ובשקט) בצד, עולה מהספסל ומביא שינוי למשחק הקבוצה, ושחקן שבאותו אופן גם יכול לפתוח בהרכב ולא לגרום לאף אחד להרגיש בהבדל. למנצ'סטר יונייטד יש את ג'י סונג פארק. לארסנל את תיאו וולקוט. לצ'לסי היה את ג'ו קול. מבחינת יכולת אישית או פוטנציאל, ניתן להתווכח מי מבין אלה טוב יותר. מבחינה עובדתית וסטטיסטית, התשובה ברורה.

בשלוש שנותיו בליברפול הספיק בניון להעמיד ממוצעים של 39 הופעות בכל שנה, 9 שערים ו-5 בישולים. הרבה יותר מפארק (28 משחקים בלבד בממוצע לעונה, 3 שערים ובישול), וקצת יותר מקול (7-5-35) ומוולקוט (4-6-35). אבל הנתונים היבשים אינם משקפים את תמונת המצב המלאה. מתוך 27 הכיבושים של בניון, לא פחות מ-16 הגיעו כשליברפול הייתה בפיגור או בשיוויון. בהתחשב בעובדה שיוסי כבש 3 פעמים שלושער, המשמעות המעשית היא שיותר מ-75 אחוזים מהשערים שלו הגיעו כשליברפול הייתה תקועה. ואת המספרים האלה, קול (7 בלבד מתוך 15) ו-וולקוט (9 מ-18) לא מגרדים. הם אפילו לא קרובים.

וזה בדיוק מה שחסר לצ'לסי, אולי הקבוצה הכוחנית בעולם כיום. ההפסד הכפול מול אינטר בשמינית גמר הצ'מפיונס, ועוד לא מעט משחקים מול קבוצות קטנות בעונה החולפת, חשפו את החולשה הכי גדולה שלה: היכולת להפתיע. ולראיה: למרות הדאבל ההיסטורי, קרלו אנצ'לוטי איבד השנה לא פחות מ-16 נקודות מול יריבות ממקומות 8 ומטה שהגיעו רק במטרה להגן, והשיג את מספר הנקודות הנמוך ביותר עבור אלופה באנגליה בשבע השנים האחרונות (86). צ'לסי מפעילה לחץ עצום מקדימה עם דרוגבה, מאלודה, קאלו ואנלקה, היא מסוכנת מטווחים רחוקים (למפארד ואסיין) וממצבים נייחים (טרי, אלכס, איבנוביץ'), אבל בימים שהיא נתקעה - והיא נתקעה - לא היה לה, והנתונים של ג'ו קול מדברים בעד עצמם, את השחקן שבפעולה אינטליגנטית אחת ישנה את המשחק. לא היה לה את ה-"deadlock breaker".

ועכשיו יש. עם רזומה שכולל שער ניצחון על ריאל מדריד, בישול בחצי גמר הצ'מפיונס (שכמעט הדיח את צ'לסי) ועוד שורה של כיבושים ואסיסטים גורליים בפרמייר-ליג, יוסי בניון מגיע, כנראה, לתחנה האחרונה בקריירה שלו. הוא אולי לא הסופרסטאר שחשבנו שיהפוך להיות ביום שיצא, לפני 15 שנים, למחלקת הנוער של אייאקס. כנראה שדקות המשחק שלו בסטמפורד ברידג', ובוודאי גם ההופעות בהרכב, יפחתו בהשוואה למה שהורגלנו אליו. אולי הוא יצליח העונה, אולי הוא ייכשל, אבל עם העובדה הבאה כבר אי אפשר להתווכח: צ'לסי, שמבחינה כלכלית יכולה להביא כמעט כל שחקן, הבינה שהיא חייבת קשר עם נסיון בכדורגל האנגלי שיעלה מהספסל, ישנה את המומנטום, ויביא לה את הנקודות אותן החמיצה בעונה שעברה. וצ'לסי - הדאבליסטית האנגלית למי ששכח - החליטה שמבין כל הקשרים הנגישים בפרמייר-ליג, מבין אלה הממלאים את הנישה הזאת, יוסי בניון הוא פשוט הטוב ביותר.