לא עוד 2 דקות בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד
לקראת המפגש בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, חזר מיכאל יוכין לגמר של 1999, ששינה את התפיסה של השדים האדומים מלוזרים גדולים לווינרים של אירופה. כי בכדורגל הגרמנים מובילים 90 דקות, ובסוף יונייטד מנצחת
כיום, בראייה היסטורית 11 שנה לאחור, ניתן לקבוע חד משמעית שהקאמבק של מנצ'סטר יונייטד מול באיירן מינכן בגמר ליגת האלופות הבלתי נשכח בקאמפ-נואו שינה סדרי עולם. שתי הדקות המטורפות בתוספת הזמן, שני כדורי הקרן של דייויד בקהאם, שתי התערבויות של טדי שרינגהאם, סלטה אחת של פטר שמייכל – כל אלה לא רק נכנסו להיסטוריה כדרמה הגדולה ביותר בתולדות מפעל אירופי כלשהו, אלא גם גרמו לשינוי תודעתי עמוק ומתמשך.
לו שתי הדקות ההן לא היו מתרחשות, מנצ'סטר יונייטד היתה מוכתרת מזמן ללוזרית האולטימטיבית של אירופה. שימו לב – על אף השליטה הכמעט מוחלטת בפרמיירליג, קבוצתו של אלכס פרגוסון נכשלה פעם אחר פעם באירופה. מאז הקמת ליגת האלופות במתכונת הנוכחית, אשר התרחשה במקביל לזכיה הראשונה של השדים האדומים באליפות אנגליה עם סיר אלכס על הקוויפ, ועד שנת 2007, עלתה יונייטד לגמר אחד בלבד. היא תמיד מעדה ברגע האמת, והרשימה כוללת הפסדים משפילים במיוחד.
לברקוזן חזרה מולה לא פחות משלוש פעמים בחצי-הגמר ב-2002. ז'וזה מוריניו העיף אותה ב-2004 בשמינית-הגמר עם שער שיוויון באולד-טראפורד בדקה ה-90. מילאן כיסחה אותה פעמיים בשמינית-הגמר עונה לאחר מכן. בעונת 2005-2006 מנצ'סטר בכלל סיימה את שלב הבתים במקום האחרון, למרות יריבות נוחות יחסית בדמות ויאריאל, בנפיקה וליל. ואנחנו בכלל לא מדברים על ההפסדים לריאל מדריד בתחילת העשור הקודם שהתקבלו בהבנה.
2 דקות שהשכיחו היסטוריה של כשלונות
איך שלא תסתכלו על זה, מדובר על היסטוריה של כשלונות. אבל אתם לא זוכרים זאת כך, ויונייטד נתפסת באירופה כווינרית האבסולוטית, כקבוצה שמסוגלת לחזור מהקבר ולנצח בכל מצב, כנגד כל הסיכויים. זהו כוחן המאגי של שתי הדקות ההן.
לו השופט היה שורק לסיום בקאמפ-נואו בדקה ה-90, יונייטד היתה מגיעה לגמר מול צ'לסי של אברם גרנט ב-2008 עם פחד בברכיים, ולא להיפך. ריאן גיגס, פול סקולס ופיל נוויל היו מתוייגים כלוזרים שלא עומדים בציפיות ברגע האמת. במצב כזה, אולי ג'ון טרי לא היה מחליק. אבל יונייטד באה למוסקבה על תקן הקבוצה שתמיד עושה את זה ברגע האמת. התדמית הזו שיחקה לטובתה אפילו לפני הגמר אשתקד מול ברצלונה, כאשר היה ברור שהקטלונים עולים על אלופת אנגליה בכמה דרגות. אלא שלליאו מסי יצא עד אז שם של לוזר מול הקבוצות מהאי הבריטי. יונייטד, לעומת זאת, הגיעה על תקן הווינרית, אך ורק בזכות אותן שתי קרנות של בקהאם.
השער של אולה-גונאר סולשיאר, שמצא את אוליבר קאן בוהה המום באופק, ואת הבלם הגאנאי אוסי קופור בועט בתסכול בדשא, שינה לעד את המשוואה שקבע בזמנו גרי לינקר: "כדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף הגרמנים מנצחים". או אולי 120 דקות – הגרמנים הדיחו את אנגליה בפנדלים בחצי-גמר מונדיאל 90, וגם בחצי-גמר יורו 96 הביתי, שהתקיים תחת הסיסמא "הכדורגל חוזר הביתה". באותו ערב בבירת קטלוניה, הגרמנים אכן הובילו אחרי 90 דקות, אבל לא ניצחו. כל הבטחון העצמי שלהם התרסק לרסיסים קטנים, ומאז הם רואים את עצמם כאנדרדוג בכל מצב אפשרי.
באיירן נקמה מאז, אבל מי זוכר
באיירן מינכן, אגב, ביצעה את הנקמה המתוקה מהר מאוד. פחות משנתיים אחרי האסוןהפרטי שלה היא הדיחה את יונייטד ברבע-גמר ליגת האלופות, וזכתה בתואר בעצמה – ועוד בפנדלים בגמר נגד ולנסיה. הנצחון על השדים האדומים היה כפול – 0:1 במנצ'סטר, ו-1:2 במינכן – הושג בצדק. למעשה, אלה שני הנצחונות היחידים של באיירן על יונייטד בליגת האלופות, אבל את 4 המשחקים האחרים סיימו היריבות בתיקו. לפרגוסון יש רק נצחון אחד על ספינת הדגל הגרמנית, אבל את הנצחון הזה כולם זוכרים. את פעולת התגמול של באיירן מ-2001 האוהדים שכחו מזמן.
אף אחד לא זוכר שהנצחון של יונייטד ב-26 במאי 1999, לעיני 90 אלף צופים, לא היה מוצדק. באיירן היתה עדיפה ברוב שלבי המשחק, מאז השער של מאריו באסלר בבעיטה חופשית בדקה ה-6. סטפן אפנברג ויינס ירמיס שלטו בקישור ללא עוררין בהיעדרו של רוי קין המושעה. קארסטן יאנקר, חלוץ עם מבנה גוף רחב מאוד, הדביק כדור למשקוף במספרת וכמעט קבע 0:2 לקראת סוף המשחק. ויונייטד? פרגוסון העלה בהרכב את יספר בלומקוויסט (מישהו זוכר שהיה פעם שחקן כזה?) ואת ניקי באט. שרינגהאם נזרק למערכה רק בדקה ה-67, סולשיאר הצטרף אליו בדקה ה-81 במקום אנדי קול שלא עשה כלום.
אבל למי אכפת? שני השערים בתוספת הזמן הצילו לא רק את הגמר ההוא. הם הצילו עבור יונייטד את כל העונות הכושלות לפני ואחרי 99'. הם הצילו את הכבוד האבוד של אנגליה מול גרמניה, ותרמו להפיכתה של הפרמיירליג לאטרקטיבית יותר עבור שחקנים זרים. הם שינו את מהלך ההיסטוריה. לכן, גם אם אריאן רובן יחגוג על חשבון ההגנה הבעייתית של יונייטד ברבע-הגמר הפעם, זה לא ישנה דבר בטווח הארוך. מנצ'סטר יונייטד תישאר תמיד הווינרית הגדולה. הכלל בגלל שתי הדקות ההן.