הדברים שז'וזה מוריניו לקח איתו מסטמפורד ברידג'

חזרתו של ז'וזה מוריניו לסטמפורד ברידג', הפעם כמנג'ר אינטר, הציפה שוב את השאלה בה מתחבטים רוב יושבי אותו איצטדיון: האם היה נכון לפטר את הפורטוגלי המוחצן, את מי שהפך את צ'לסי, הלכה למעשה, למה שהיא היום? זוהי שאלה תיאורטית שאפשר לענות עליה באינספור דרכים היפוטתיות, כמו שרבים עושים. אך בעולם הפרקטי בו אנו חיים, נראה שעדיף לבדוק אילו יסודות לקח עמו מוריניו מלונדון, יסודות שגם אלוף עולם לשעבר (סקולארי), גם שני מחזיקי גביע אירופה לקבוצות לשעבר (אנצ'לוטי והידינק), וגם אברם גרנט לא הצליחו להנחיל בצ'לסי מאז. אז הנה רשימת הרכיבים החסרים:

1. אליפות

2. נון-קונפורמיזם

מועדון כדורגל גדול באמת לא חייב להיות הכי עשיר, הכי אהוד או אפילו הכי מצליח. הוא כן חייב לעורר רגש. לכל מועדון שכזה יש מליוני מעריצים, אבל לא פחות מזה שונאים אמיתיים. אף אחד מהם לא נתקל באדישות. בעידן מוריניו, גם צ'לסי היתה שם. מאז שעזב, ולמרות שנשארה באותה קבוצת איכות, היא חזרה להיות לא יותר מחבורה לונדונית של שכירי חרב שכולם יודעים להגיד שהם שונאים אותה, אבל כבר יותר משנתיים לא ממש מצליחים להסביר מדוע. אחרי הכל, היא כובשת לא פחות ממנצ'סטר יונייטד וארסנל, מציגה כדורגל אטרקטיבי ושוטף, וכל עוד ג'ון טרי נמנע ממפגשים לא מתוכננים עם כתבי צהובונים או דוגמניות בעלות חיבה מיוחדת לכדורגלנים – מפלס האנטגוניזם בסביבת סטמפורד ברידג' יורד נמוך יותר מרמת ה-IQ של אותן רודפות בצע ופרסום. וזו בדיוק הבעיה.

כי פעם, בימי מוריניו, צ'לסי היתה משחקת כדי לנצח ולעזאזל הביקורות; ואם המנג'ר היה רוצה שחקן, אפילו אם קוראים לו אשלי קול ויש לו חוזה בארסנל, הוא היה מביא אותו ולעזאזל הקנס והתלונות; פעם, כשאלכס פרגוסון וארסן ונגר היו פותחים את הפה נגד צ'לסי, הם היו חושבים פעמיים; גם השופטים; והתגרויות של אוהדי ליברפול היו מסתיימות בתנועת השתקה, על הדשא, ולא באיזו הסתייגות חלושה במסיבת העיתונאים; מקבוצה סתמית, שהדבר היחיד שעניין בה היה פוטנציאל הרכישות של המיליארדר רומן אברמוביץ', צ'לסי הפכה למועדון עם אופי. עם אתוס. חלק אהבו, הרבה מאוד שנאו, אבל כולם הסתקרנו. עם מוריניו מצד אחד והתקשורת האנגלית מן העבר השני, אף אחד לא נותר אדיש.

3. בעל בית

מכל זווית שלא תסתכלו עליו, ולמרות שנחשב לאחד ממגרשי העלית המפוארים של אופ"א, האיצטדיון בסטמפורד ברידג', במהותו, הוא לא יותר מגוש בטון מוקף חנויות בוטיק במרכזה של שכונה יוקרתית במערב לונדון. הוא לא גדול במיוחד (41 אלף מקומות, השביעי בלבד בגודלו בפרמיירליג), מראהו אינו מאיים ועל מיסטיקה א-לה אנפילד או היסטוריה אולד-טראפורדית שנכתבה בדם, אלא אם מחשיבים את ימיה העליזים של קבוצת החוליגנים 'ציידי הראשים', אין על מה לדבר. או לכתוב. ועדיין, מיולי 2004 ועד ה-20 בספטמבר 2007, סטמפורד ברידג' – מקום בו חובבי הסושי והקונצרטים הפכו אט אט לרוב אל מול בולסי הנקניקיות והבירה - היה האיצטדיון הביתי בעולם.

למעט מעידה אחת מול ברצלונה, ז'וזה מוריניו לא הפסיד בסטמפורד ברידג'. לא בליגה, לא בגביע, אפילו לא בגביע הליגה. כנראה גם לא במשחקי ידידות. מתוך 180 נקודות ליגה אפשריות, צ'לסי שלו אספה 152 (85%), ספגה 28 שערים בלבד (פחות מ-0.5 למשחק), ומשחקים מבולגנים כמו ה-4:2 המביך למנצ'סטר סיטי או ה-3:3 עם אברטון היו אז נחלתו של ה'פרו אבולושן' בלבד. גם מוריניו יודע שהזמנים השתנו. "צ'לסי כבר מפסידה בבית", הוא אמר באופטימיות טיפוסית אחרי ה-1:2 בסן סירו. העקיצה, כמובן, לא איחרה לבוא. "רק שייזכרו שם", הוא חייך, "שמוריניו, לעומתם, לא מפסיד בסטמפורד ברידג'".

4. תעוזה

כשפרנק רייקארד, באחד מביקוריו הרבים בסטמפורד ברידג', הביט בדפי ההרכבים שמחלקים אנשי אופ"א, הכל היה נראה לו רגיל. 4-4-2 קלאסי, ועוד עם איידור גודיונסן ומתיאה קז'מן הבינוניים בשפיץ. כמה שהוא טעה. עד שמאמן ברצלונה הבין – בדקה ה-19 - שדמיאן דאף וג'ו קול קיבלו הוראה שלא לסגת מעבר לחצי, ויקטור ואלדס כבר הוציא את הכדור השלישי מהרשת. על לוח התוצאות אמנם נכתבו שמותיהם של למפארד, גודיונסן ודאף, אבל מאחורי אותו בליץ סנסציוני עמד שם אחד בלבד.

נכון, ז'וזה מוריניו לא היה הרפתקן גדול בצ'לסי. ה-0:1 הקל והבטוח תמיד היה בראש מעיניו. אבל כשהוא היה צריך להגיב – הוא הגיב. בערמומיות, במקוריות, בגאונות. מאז שעזב, צ'לסי הפכה אט אט לקבוצה תבניתית מדי, כזו שיכולתה ההתקפית מתנקזת, הרבה יותר מדי, לסטטוס הרגליים והראש של דידייה דרוגבה. היא אולי כוחנית ומנוסה יותר מבעבר, אך היא לבטח אינה מסוגלת לשחזר את ה-2:4 שעיכב בשנה את מימוש הדרים-טים של רונאלדיניו שאמנם חזרה מהפיגור באותו ערב בלתי נשכח, אבל נתקלה בעוד תכונה בולטת של מוריניו – ווינריות – שגם היא די נעלמה בצ'לסי לאחרונה.

5. חוש הומור

"יש היום בצ'לסי שחקנים ברמה עולמית וסליחה על היהירות - גם מנג'ר ברמה עולמית".

"אנחנו לא במקום הראשון בגלל הכסף שהוצאנו. אנחנו במקום הראשון בגלל העבודה הקשה שלי".

"אם רומן אברמוביץ' היה מתערב לי באימונים אז היינו עכשיו במקום האחרון. מצד שני, אם הייתי מתערב לו בעסקים הוא כנראה היה פושט רגל".

"אני לא מבין למה שחקני מנצ'סטר יונייטד עשו סיבוב פרידה מהקהל במשחק האחרון באולד-טראפורד אחרי שהפסידו לנו. אצלי בבית היו זורקים עליהם בקבוקים".

"באנגליה מתייחסים אליך כמו לשטן או כמו למלאך. אני לא חושב שאני מכוער מספיק כדי להיות שטן, וארסן ונגר לא מספיק יפה כדי להיות מלאך".

"ארסן ונגר הוא מציצן. הוא אוהב להסתכל על אחרים כל הזמן. מי יודע, אולי יש לו טלסקופ בבית שהוא עוקב אחרי אנשים?".

"בבקשה אל תקראו לי שחצן, אבל אני אלוף אירופה ואני חושב שאני מיוחד".