לא נקמה ולא נעליים: אבי מלר על שיבת דיוייד בקהאם למנצ'סטר

כבר בדקה ה-83 נמאס לאלכס פרגוסון מדייוויד בקהאם. ניקי באט החליף אותו לשבע הדקות האחרונות למרות שהיה כבר ברור כשמש שגורלה של מנצ'סטר יונייטד נחרץ מזמן. ארסנל הוליכה באולד טראפורד 0-2 והשלימה ניצחון מפורסם והדחה של השדים האדומים בשמינית גמר הגביע האנגלי. שבע שנים (טובות) חלפו מאז ה-15 בפברואר ההוא ב-2003, בו לא הצליח המנג'ר סמוק הלחיים להשלים עם התיסכול והאכזבה. הכניסה של סר אלכס לחדר ההלבשה בתום ההפסד הזה, נכנסה להיסטוריה. "טיפול מייבש השיער" שלו לשחקנים – צונאמי מילולי המאיים להדביק אותם לקיר – התקבל רשמית לפנתיאון השפה והמושגים של הכדורגל האנגלי מאז אותו אחר צהריים שטוף חימה בלנקשייר.

פרגוסון, כפי שתיאר מיקל סילבסטרה לא מזמן בראיון נוסטלגי ללאקיפ, נכנס בסערה לחדר ההלבשה, לא העיף אפילו מבט בשחקנים המיוזעים שישבו נוגים וחפויי ראש על הספסלים, והחל בשטף בלתי ניתן להפסקה של צרחות והאשמות, כאשר פניו הולכים ומאדימים והדציבלים של קולו עולים עם כל משפט. אמנם היה ברור שמדובר בהתקף זעם בדרגה 9 בסולם פרגי, אבל התסריט היה בכל זאת מקורי ויוצא דופן, כאשר בעודו יורה את מילותיו בחלל האוויר ולא חוסך את שבטו מאיש, אחז לפתע המנג'ר בנעל כדורגל שנחה לצידו, והשליך אותה בכיוון לא מוגדר.

"בקהאם לא היווה בעיה, עד שהתחתן עם סצינת הבידור הזו"

אלא שהכוונה היא לא העיקר. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. סילבסטרה מוכן אולי להישבע שפרגוסון לא תיכנן לפגוע במישהו מסויים, אבל הנעל – מה לעשות – נחתה על מצחו של דייויד בקהאם, פצעה אותו (מספר תפרים), וסימנה את סוף דרכו של קינג דייוויד במנצ'סטר יונייטד. בקהאם עוד משך עד סוף העונה, כבש ובישל ונטל חלק בחגיגות האליפות ה-15 של המועדון בו צמח ושיחק 265 פעמים, אבל בקיץ הוא כבר היה בדרכו לריאל מדריד.

הנעל המתעופפת לא היתה רק משל ומטאפורה. למרות הספק לגבי יכולותיו של המנג'ר הסקוטי לדייק במקצוע האולימפי החדש של הטלת נעליים בזמן שהדם עולה לו לראש, לא היה ספק שפרגוסון איבד את הסבלנות כלפי בקהאם. לפני שלוש שנים הוא אף פתח לראשונה את סגור ליבו בנושא והודה כי "בקהאם לא היווה כל בעיה - עד שהתחתן. הוא נהג לעבוד מבוקר עד לילה עם אנשי האקדמיה והיה שחקן צעיר פנטסטי. אבל ברגע בו הוא נישא לתוך סצנת הבידור הזו, מאותו רגע חייו לא יכלו כבר להיות אותו דבר. כאשר אתה הופך לסלבריטי בסדר גודל שכזה – הכדורגל מהווה רק חלק קטן מחייך".

לא יחשוב על סנסציה, אלא על כרטיס למונדיאל

אבל דייוויד בקהאם יגיע הערב, לראשונה מאז, לאולד טראפורד, צח ונקי כמעט לחלוטין מהצלקות של העונה ההיא או ממרירות כלפי המנג'ר שהראה לו את הדרך החוצה. מי שעקבו אחרי בקהאם והקריירה שלו עלולים להיות חלוקים בדעתם לגבי גבול כישוריו וכשרונו, אבל באשר למנהיגותו, אנושיותו וצניעותו קיימת תמימות דעים אוניברסלית. פרגי יכול לזעוק כל היום על מעמד הסלב שלדעתו כירסם לכאורה בהתפתחות של בקהאם, אבל העובדות מסרבות לתמוך בתיאוריה הזו. להיכן שלא פנה, דייויד רוברט ג'וזף בקהאם הוכיח בגרות, סובלנות, ענווה וסלחנות. כן, אפילו לפני משחק שמינית הגמר הראשון לפני שלושה שבועות בסן סירו, כאשר פרגוסון היה קמצן במיוחד בהתייחסות שלו למפגש המחודש עם חניכו לשעבר, בחר בקהאם לא להיכנס כלל לנישה הזו. במקום זאת, הוא טרח רק לספר על ההתרגשות שלו מההגרלה, מהביקור הממשמש ובא באולד טראפורד, מהזכרונות הנפלאים מימיו בשורות יונייטד.

ועכשיו, כאשר היום המיוחד הגיע, הצמרמורת שתחלוף בגבו של בקהאם תהיה אמנם גדולה כפי שהוא דימיין, אבל המשימה שלו תהיה שונה לחלוטין מכפי שאפשר היה לשער לפני שמינית הגמר. מחד גיסא לא בטוח כלל שבקהאם ישחק. אבל בהנחה שהוא ישותף מתישהו בגומלין, בקהאם יודע שהקרב על מקום ברבע גמר האלופות אולי קיים, אבל המלחמה הוכרעה באיטליה. מילאן לא תנצח באולד טראפורד בהפרש שני שערים. לא תהיה כאן הרמת ידיים והנפת דגל לבן, אבל במצב אנדרדוגי שכזה, כאשר מי כמוך מודע למסורת, לפוטנציאל ולאפקט האולד טראפורדי של המארחת, אפשר יהיה בהחלט לסלוח לבקהאם אם במוחו יעברו מחשבות נוספות, פרט לזו החולמת על מהפך סנסציוני והעפלה מילאנזית.

כי לבקהאם יש בהחלט על מה לחשוב קצת מעבר לרקיע של שמונה האחרונות בצ'מפיונס. באופק שלו קיימת כרגע קשת אחת צבעונית, צלולה וחשובה: מונדיאל 2010. השאיפה שדוחפת כיום את הקשר האנגלי היא להימנות על הסגל של פאביו קאפלו בדרום אפריקה. לא לשחק, לא לשבור את שיא ההופעות של פיטר שילטון במדים הלאומיים, לא לזכות בגביע. פשוט להיות שם.

הזדמנות אחרונה במנצ'סטר

בעוד חודש וחצי יהיה דייוויד בקהאם בן 35. לא רק שהוא לא נעשה צעיר יותר, הוא אף מאבד לאחרונה ממהירותו, מגמישותו וממניותיו אצל המאמנים והעיתונאים. בקהאם היה על הספסל אך לא נטל חלק במשחק הידידות של אנגליה נגד מצרים בוומבלי בשבוע שעבר. אנשי המקצוע והפרשנים מתחילים שוב להקשות בפומבי ובמקהלה לא חרישית ולשאול מה יש ל-HAS BEEN הזה לתרום ולחפש בטורניר גביע העולם. הסוגיה עולה לא רק בגלל הגיל המתקדם, אלא משום שעל המשבצת של בקהאם – בהרכב או על הספסל – יש תחרות אדירה ורבת משתתפים. ג'יימס מילנר, שון רייט פיליפס, ארון לנון, תיאו וולקוט, וביום טוב (מזמן לא היה לו) גם דייוויד בנטלי - מתמודדים על העמדה הימנית הספציפית במרכז השדה. ומכיוון שאפשר לקחת רק 23 שחקנים למונדיאל, צריך להביא בחשבון גם מתחרים נוספים על אגפי הקישור כמו אשלי יאנג וסטיוארט דאונינג, העשויים לגוון את האופציות ולהועיל לקאפלו יותר מהילד המזדקן.

בקהאם בא איפוא לאולד טראפורד הלילה לפיסה כובשת של נוסטלגיה וגם לניסיון אמיץ של קבוצתו לחולל סנסציה. אבל אם נעזוב לרגע את ההיסטוריה, ונתרכז במשק כנפי המציאות, הרי שגם אם לא יעלה את הרוסונרי לרבע גמר האלופות, דייוויד בקהאם יבקש הערב במנצ'סטר לקבל הזדמנות, אולי אחרונה, להעפיל למונדיאל.