אל תצפו ללחיצת יד בין פרגוסון ובקהאם

בשבועות האחרונים בולטת מאוד הגישה השונה של אלכס פרגוסון ודייויד בקהאם למפגש בין השניים בשמינית גמר ליגת האלופות. בעוד הספייס-בוי מתראיין בנושא בכל הזדמנות, ומשחרר כל יומיים אמירה אחרת שתופסת את הכותרות, סיר אלכס פשוט מתעלם באלגנטיות מהנושא. מבחינת מנג'ר השדים האדומים, היריבה היא מילאן, וכל הקרקס התקשורתי מסביב פשוט לא רלוונטי.

ככה זה אצל פרגוסון. עברו כבר כמעט 7 שנים מאז ההחלטה לוותר על בקהאם, והוא לא הצטער עליה לרגע, למרות שזה לא היה פשוט. מעטים זוכרים שלקח לו זמן לו זמן לבנות קבוצה חדשה, וכריסטיאנו רונאלדו לא נכנס ישירות לנעליו של אליל יציעי מנצ'סטר. בקהאם עזב את יונייטד עם אליפות ב-2003, ובעונה שלאחר מכן ירד פרגוסון למקום השלישי, במרחק 15 נקודות מארסנל שסיימה ללא הפסד בעונה הגדולה בתולדותיה. אחר כך באו שתי אליפויות של צ'לסי בעידן ז'וזה מוריניו, כאשר יונייטד שוב משתרכת הרחק מאחור, ורק ב-2007 השתדרג רונאלדו למעמד של כוכב-על והחזיר את התהילה לפרגי. באופן אירוני, ואולי אפילו לא לגמרי מקרי, זכה בקהאם במקביל בתואר הראשון שלו בריאל מדריד, ממש לקראת סיום תקופה שנויה במחלוקת ועשירה באירועים במדי הגלקטיקוס.

בקהאם חזר בתשובה: רוצה לסיים את הקריירה באולד טראפורד

התדמית של פרגוסון לא ממש השתנתה בתקופה הזו. המסטיק עדיין בפיו, והנחישות לא פחתה בפרומיל. בקהאם דווקא נתפס אחרת לגמרי. בימי הזוהר במנצ'סטר הוא היה הכוכב הנוצץ שנהנה למשוך את כל תשומת הלב. במובן מסוים, הוא הפך גדול יותר מהקבוצה, וזו בדיוק הסיבה בגללה החליט פרגוסון לשים קץ לרומן ביניהם. הנעל שעפה לפניו של דייויד בחדר ההלבשה והותירה צלקת שהוסתרה על ידי פלסטר פוטוגני במיוחד היתה אולי הקש ששבר את גב הגמל, אך המחשבות על הגט הבלתי נמנע החלו הרבה קודם לכן. בקהאם לעולם לא רצה לעזוב את אולד-טראפורד, ושינה מאז את דרכיו.

מאז 2003, הוא דואג להדגיש שהקבוצה מעל הכל. כך היה בנבחרת אנגליה, אותה הוביל במונדיאל 2006 כקפטן. כך היה בריאל מדריד, כאשר הוכיח לפאביו קאפלו באימונים קשים כי מקומו צריך להיות בהרכב על אף הסיכום המוקדם על מעבר ללוס-אנג'לס גלאקסי. הבוס האיטלקי הקשוח כה התרשם מהמקצוענות של בקהאם, שהוא שומר לו מקום חם בלב גם עכשיו ועשוי לקחת אותו למונדיאל גם על תקן שחקן מחליף בגיל 35. האגו של בקהאם לא נעשה קטן יותר, ותאוות הכסף והפרסום לא פחתו. אבל הוא מציג את עצמו אחרת, ואם היה נוהג כך בתחילת העשור הקודם, יתכן והיה נשאר עד סוף הקריירה באולד-טראפורד, כמו ריאן גיגס, פול סקולס וגארי נוויל.

"זה היה הרגע הקשה בחיי", אומר היום בקהאם על הצורך לעזוב את אולד-טראפורד ואפשר להאמין לו. "במהלך השנים בריאל קיוויתי שלא אצטרך לשחק מול יונייטד. זה לא הרגיש לי נכון. רק המחשבה על חזרה למנצ'סטר במדים אחרים גרמה לי סחרחורת. אבל עכשיו אני כבר מוכן נפשית", סיפר בהזדמנות אחרת. "לא אחגוג אם אכבוש מול יונייטד", הצהיר מספר פעמים לאחרונה, ולא הסתיר את החלום: "אני יודע שזה בלתי אפשרי, אבל הייתי מאושר לסיים את הקריירה באולד-טראפורד".

פרגוסון נותר איש הברזל: לא סופר את בקהאם

ופרגוסון? מבחינתו, זה עוד כוכב שהלך ונשכח. יאפ סטאם העביר עליו ביקורת בספר אוטוביוגרפי ונזרק. רוד ואן-ניסטלרוי הועזב מיד כאשר הביע מרמור ממעמדו החדש. וכשכריסטיאנו רונאלדו נמכר, אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של פרגוסון עד מדריד. "אני חייב לשלוט ביד ברזל בחדר ההלבשה. כשמתעסקים עם סופרסטארים שמרוויחים סכומי עתק, אסור לגלות חולשה. הם יהרגו אותך מיידית", מאמין פרגוסון. לכן הוא מעיף מהקבוצה את אלה שהופכים להיות מעליה, ומעליו.

"זה זמן טוב לשחק נגד מילאן. הם עדיין לא התאוששו מהעזיבה של קאקה, שיחקו ביום שישי האחרון בליגה, ויש להם גם כמה שחקנים פצועים. אנחנו קיבלנו מנוחה בסוף השבוע, ונבוא לסן-סירו רעננים. סגנון המשחק של הרוסונרי השתנה אחרי שקאקה נמכר, אבל ברור שיש להם הרבה מאוד ניסיון. שחקנים כמו רונאלדיניו ופאטו מסוגלים להכריע כל משחק, אבל גם לנו יש שחקנים עם יכולות כאלה. מילאן ניצחה אותנו בצדק לפני 3 שנים בחצי הגמר, אבל עכשיו אנחנו מנוסים יותר. זה לא יקרה שוב", אמר פרגוסון. מילה על בקהאם? מה פתאום. כולם מדברים עליו מספיק גם בלעדיו.