רונאלדו, איש ההרס

שחור או לבן >>>

כמה זמן צריך שחקן כדורגל כדי לגרום לפנדל מפוקפק, להחמיץ אותו, לכבוש שער ולקבל צהוב על הורדת חולצה, ואז לחטוף צהוב שני ואדום על בעיטה מכוערת בשחקן יריב? לשחקן רגיל זה יכול לקחת משחק שלם, אולי אפילו כמה מחזורים. לכריסטיאנו רונאלדו, מגה-סטאר כמו שכולכם יודעים, הספיקו 5 דקות בלבד. פרק הזמן המביש ביותר מאז נחת הכוכב בעל רגלי הזהב בסנטיאגו ברנבאו הוכיח מחדש עד כמה אגואיסט, ילדותי, מתחזה, שחצן, ולא עומד בלחץ או מחויבות הוא השחקן היקר בהיסטוריה. רונאלדו החזיר אותנו 4 שנים לאחור, למשחק בין פורטוגל לאנגליה במונדיאל 2006, בו רץ אל השופט ושכנע אותו להרחיק את חברו למנצ'סטר יונייטד דאז, ווין רוני.

רק השבוע כינה אותו אלכס פרגוסון "הרכישה הכי משמעותית שלי בעשור האחרון". כמה שריאל מדריד היתה צריכה את הסקוטי שירגיע קצת את הלהבות סביב הכוכב, שממשיך לערבב יכולת מופלאה על כר הדשא, אמוציות מוגזמות ופימפום בלתי פוסק בצהובונים.

באופן סמלי, מיד אחרי מופע האימים של רונאלדו הגיע "יריבו" על תואר השחקן הטוב בעולם, ליאו מסי, שהראה איך עושים את הדברים אחרת. אחרי הצמד המופלא מול לה קורוניה, קיבל הארגנטיני בצניעות האופיינית וחיוך נבוך גם את כדור הזהב. רונאלדו ומסי ישארו הסופרסטארים הכי גדולים בעולם הכדורגל עוד שנים ארוכות, אבל אוהדי הכדורגל יכולים לבחור עם מי הם הולכים, או שחור או לבן. וזו כבר החלטה של דרך, סגנון ואפילו השקפת עולם.

זמן יונייטד >>>

מנצ'סטר יונייטד כבשה רביעייה שניה ברציפות בליגה, הפעם מול ווסטהאם האומללה, ומתחילה להיראות מצוין לקראת שעת המבחן הגדולה שלה. כדי להבין עד כמה הזמן שבין דצמבר לפברואר חשוב לקבוצה של אלכס פרגוסון צריך לחזור לתקופה המקבילה אשתקד, אז השדים האדומים יצאו לרצף של 11 ניצחונות ליגה כשאדווין ואן דר סאר מוציא רק 2 כדורים מהרשת בדרך לאליפות. מקרי? ממש לא. בסוף דצמבר של עונת 2007/8 מנצ'סטר יונייטד חיברה 9 ניצחונות ב-10 משחקי ליגה, עונה לפני כן היא צברה 14 ניצחונות ב-17 מחזורים. לעומת זאת, כשבתקופת דצמבר וחג המולד העניינים לא מסתדרים באולד טראפורד, כמו בעונת 2005/6 בה לא הצליחה יונייטד לחבר יותר משני ניצחונות רצופים, האליפות בורחת. לכן, כל ניצחון שהשדים האדומים משיגים עכשיו מחדיר לתודעה של השחקנים את הזיכרונות מעונות עברו, ובעיקר את האמונה שאפשר לזכות באליפות רביעית ברציפות למרות צ'לסי.

למשחק מול ווסטהאם בשבת קדמה תקרית די מוזרה כשפול סקולס, דווקא הוא, איים לעזוב את הקבוצה אם לא יקבל דקות משחק יותר משמעותיות. התגובה של פרגוסון היתה דוקא שיבוצו ב-11 הפותחים באפטון פארק. הג'ינג'י הוותיק החזיר עם שערו ה-99 בליגה האנגלית, שהגיע בזמן חשוב מנטאלית רגע לפני המחצית, והפך את 45 הדקות הבאות לטיול קליל של שבת אחרי הצהריים. ואי אפשר להתייחס למנצ'סטר יונייטד בלי לדבר על דארון גיבסון, שכבש בשני משחקים השבוע 3 שערים. הצפון אירי, שמשחק דווקא בנבחרת אירלנד, כבש את השני מול ווסטהאם וזכה למחמאות מפרגוסון שהשווה אותו לסקולס ודארן פלטשר. גיבסון כבר בן 22, והושאל בעבר לאנטוורפן הבלגית ו-וולבס. עכשיו ביונייטד מחכים שהוא יהפוך לאקס פקטור של הקבוצה - החלק האחרון שחסר כרגע בפאזל של פרגוסון.

אליפות? מי צריך את זה לעזאזל! >>>

נכון שכבר נמאס לכם לשמוע על קבוצות בכדורגל הישראלי שלא מצליחות להתמודד גם באירופה וגם בליגה? אז מסתבר שאנחנו לא לבד, והקונטרה מגיעה דווקא מהליגה הגרמנית. קחו למשל את הקבוצה הכי מרעננת באירופה בעונה שעברה, וולפסבורג, שזכתה באליפות הראשונה שלה אי פעם והכירה לעולם כוכבים חדשים כמו גרפיטה ואדין דז'קו, עליהם שמרה בקנאות בקיץ. אלא שבניגוד לשחקנים, וולפסבורג נתנה דווקא למאמן פליקס מגאת' לעזוב לשאלקה, והשנה היא לא פוגעת. אחרי 15 מחזורים הזאבים במקום ה-8 בליגה ובסכנת הדחה מליגת האלופות.

סימפטום הנפילה בעונת פוסט-האליפות לא חדש לקבוצות הגרמניות שאינן באיירן מינכן. קחו למשל את שטוטגרט שזכתה באליפות ב-2006/7 ובעונה שלאחר מכן הגיעה רק למקום ה-6. אגב, את העונה הנוכחית היא פתחה עם שני ניצחונות ב-15 משחקים.

עד שהבונדסליגה לא תשתחרר מכבלי חוק ה-50+1, שלא נותן לאנשים מחוץ לגרמניה לרכוש יותר מ-49 אחוזים ממניות הקבוצה, הליגה לא תמריא וסינדרלות שיגיעו לליגת האלופות ימשיכו לקרוס בזו אחר זו. כל עוד החוק הזה קיים, עדיף לקבוצות הגרמניות לחזור למצב בו באיירן מינכן זכתה בכל התארים המקומיים והוציאה כל תחרותיות מהליגה.

החזירו את המגף אל המדף >>>

אתרי האינטרנט בחו"ל חגגו במהלך השבוע שעבר לקראת הדרבי ד'איטליה בין יובנטוס לאינטר. מה לא אמרו שם? את ז'וזה מוריניו שוב שידכו למנצ'סטר יונייטד, צ'ירו פרארה כבר נזרק מיובה, מרקו מטראצי השווה את הגברת הזקנה לליבורנו ובהתאחדות האיטלקית הזהירו שקריאות גזעניות נגד מריו באלוטלי, כפי שהיו ביציעי יובנטוס שבוע לפני כן, יביאו להפסקת המשחק. ואצלנו? יוק. רק ברגע האחרון אפשר היה לגלות את הערוץ שישדר את המשחק הזה. והיה בו הכל: גולים, עצבים, הרחקות, אווירה, משמעות והרבה יוקרה. בניגוד לשאר משחקי עונה בספרד ואנגליה, שמסתיימים לרוב בתחושת חוסר אותנטיות מעושה והסברים על טקטיקות בדיעבד, דווקא באיטליה עדיין אפשר לקבל את המוצר האמיתי.

אחרי שנהניתי מתחושת הניצחון על רוב האנשים שלא זכו לצפות במשחק, נזכרתי בימים בהם לא קיבלנו את מבול השידורים של היום. עד לפני כמה שנים, משחק בין יובנטוס לאינטר היה תופס כאן כותרות ואחוזי רייטינג שווים לאלו של ברצלונה מול ריאל. היום קרב כזה לא יכול להתחרות במשחק של ריאל מול אלמריה. המסקנה הכואבת היא ששוב הכסף עומד מאחורי הכל. הרי ברור שסמואל אטו ואלסנדרו דל פיירו לא מוכרים כמו ליאו מסי או כריסיטיאנו רונאלדו, ובהצפת השידורים של היום אין מקום לשניהם. מצד שני, כשהליגה האיטלקית זכתה לסיקור דומה לספרדית גם שם המשחקים היו נגמרים ב-0:0 ובהסברים על טקטיקות. אז אולי עדיף להשאיר את זה ככה.