הועבר לאגף השיקום

כדי להבין את גודל הטרגדיה של מייקל אואן לפני החתימה הסנסציונית במנצ'סטר יונייטד, חייבים לראות את החוברת בת 32 העמודים שהכין משרד יחסי הציבור שלו אודות הקריירה של ילד הפלא לשעבר ושלח לכל המנג'רים בפרמיירליג. הספרון מפרט את הישגיו של אואן, את ממוצע השערים הנאה שלו ואת העובדה שהוא שיאן הכיבושים של נבחרת אנגליה בכל הזמנים במשחקים רשמיים. אלא שחלק נכבד במסמך מוקדש לפציעות של אואן – 4 עמודים מטעם רופא שמתמחה בכדורגלנים פצועים שמפרט עד כמה מייקל כשיר. בעמודים רבים עוד יותר מוכחשים הדיווחים הלא מחמיאים בתקשורת, בין היתר על מחשבות הפרישה.

חוברת פרסום אולי לא היתה מזיקה לשחקן צעיר מאקוואדור שמחפש קידום באירופה. כאשר כוכב על שהוכתר לפני 8 שנים לשחקן השנה באירופה משווק את עצמו בצורה זו, מדובר בבדיחה עלובה במקרה הטוב. היחצ"נים של אואן הגדירו אותו "האתלט, השגריר והסמל", אבל איש לא קפץ על המציאה. רק האל סיטי, הקבוצה החלשה ביותר בליגה שהפסידה כמעט את כל משחקיה ב-2009, הביעה עניין מסויג. סוכניו של אואן ניסו לדחוף לתקשורת שמועות לא אמינות על אברטון ואסטון וילה.

הבעיות הבריאותיות של אואן בן ה-29 ידועות לכולם. הקרסול, הברכיים, המפשעה, הגב – כל פעם משהו אחר התקלקל. סם אלרדייס ביטל בנחרצות את האפשרות להחתימו בבלקבורן, באומרו: "אני זקוק לחלוץ שיוכל לשחק יותר מ-30 משחקים בעונה". אך הבעיה המרכזית קשה הרבה יותר – אואן לא סיפק את הסחורה גם כאשר היה כשיר לחלוטין.

ניוקאסל החתימה אותו תמורת 18 מיליון ליש"ט מריאל מדריד לפני 4 שנים, והעניקה שכר של 120 אלף ליש"ט בשבוע. בשנתיים הראשונות בצפון-מזרח אנגליה, בילה אואן בעיקר אצל הרופא. בשנתיים האחרונות הוא שיחק הרבה, ולא הועיל. השיא הגיע כאשר אלן שירר מונה למנג'ר החירום כדי להציל את הקבוצה מירידה, 8 מחזורים לסיום העונה החולפת. הדבר הראשון שעשה היה להצהיר על כך שהוא סומך על אואן, בניסיון אמיתי להחזיר לחלוץ את הביטחון העצמי. אבל אפילו שירר התייאש. במשחק האחרון מול אסטון וילה, בו היתה זקוקה ניוקאסל בדיעבד לנקודה בלבד כדי לשרוד, אואן ישב על הספסל. הוא נכנס למגרש 24 דקות לסיום, ולא עשה כלום. ממש כלום. אפילו לא החמיץ הזדמנויות, כי הוא לא הגיע אליהן. הנכס הגדול ביותר של מייקל הצעיר, זה שהדהים את העולם עם שער נגד ארגנטינה בשמינית-גמר מונדיאל 1998, היה מהירות. יתרון זה הלך לאיבוד מזמן, ולא ניתן לשחזר אותו.

אז למה אלכס פרגוסון התקשר לאואן ביום רביעי, הזמינו לארוחת בוקר ביום חמישי והחתימו ביום שישי באחד המהלכים המדהימים שהיו בכדורגל הבריטי? יש לכך לפחות שלוש סיבות טובות. ראשית, הוא משוכנע שהמוטיבציה לא תהווה בעיה, במיוחד כשבחירת הסגל האנגלי למונדיאל מתקרבת. שנית, הוא לא בונה על אואן כשחקן הרכב קבוע, וזה מצב נוח הרבה יותר מבחינתו של שחקן שכשירותו וכושרו מוטלים בספק מתמיד. שלישית, מייקל מגיע בהעברה חופשית, וליונייטד אין מה להפסיד. לא מדובר בשחקן עם אגו מנופח שיגרום מתח בחדר ההלבשה. אולי ההימור יצליח. במקרה הרע, רופאי הקבוצה יקבלו עוד ניסיון מקצועי.

לפרגי, אגב, יש ניסיון טוב עם חלוצים ותיקים שהוספדו. טדי שרינגהאם הגיע ב-1997 והפך לאליל. אפילו הנריק לארסון תרם, כשהגיע בהשאלה לכמה משחקים ב-2007. אבל הסיכוי שאואן יצליח נמוך יותר. קשה מאוד לחזור לדרך המלך אחרי 4 שנים, ובנוסף חייבים לזכור ששיתוף הפעולה שלו עם וויין רוני בנבחרת אף פעם לא עבד. רוני אוהב במיוחד לשחק לצד חלוצים חסונים כמו רוד ואן-ניסטלרוי או אמיל הסקי. עם מייקל אין לו שפה משותפת על המגרש.

אואן המאושר מבטיח להצדיק את האמון בו, אבל מבחינתו האישית, בניגוד ליונייטד, יש לו הרבה מה להפסיד. הוא שם את עצמו באור הזרקורים, ומסתכן בלהפוך מגיבור טראגי לבדיחה של ממש אם ייכשל. חמור מכך, מערער אואן את מעמדו ההיסטורי בקבוצה היחידה בה הצליח. אוהדי ליברפול סלחו לו בשמחה על המעבר לריאל ב-2004, וייחלו לו רק טוב בשנותיו העגומות בניוקאסל. למרות שאואן מעולם לא קיבל את רמת האהבה ששמורה לסטיבן ג'רארד או רובי פאולר, חלק מהאוהדים אפילו רצו בחזרתו. ג'רארד ביטא זאת כאשר קרא להחתים אותו לפני חודש, אם כי יש להניח שעשה זאת בעיקר כי ידע שאין סיכוי למהלך.

כעת, אחרי המעבר ליריבה השנואה ביותר, ביציעי אנפילד כבר לא יהיו סנטימנטים כלפיו. הם ייזכרו שמדובר באוהד אברטון בילדותו, ולא יקבלו אותו בפרחים כשיגיע לביקור כשד האדום. מעטים השחקנים שהיו גם בליברפול וגם ביונייטד, והמפורסם היחיד שעשה זאת הוא פול אינס. אואן חוצה את הקווים במטרה לשקם את הקריירה, אך הוא הורס בכך את הקשר עם המועדון שגידל אותו. מעמדו של אואן נשחק לחלוטין בשנים האחרונות, ורק הצלחה באולד-טראפורד תציל אותו מהשפלה גדולה עוד יותר.