סטיבי ג'י ואני

1. דצמבר 2001. אני חייל משוחרר טרי, ומגיע לאנפילד למשחק מול מידלסבורו. ליברפול ניצחה 0:2. עבדכם המאושר היה מאוהב מתמיד, ובסוף המשחק, תאמינו או לא, אפילו זכה להצטלם עם חלק משחקני הקבוצה. אני זוכר בעיקר את מייקל אואן, אמיל הסקי, גארי מקליסטר ואת האיש שכבר אז אהבתי אהבת נפש, ג'ימי קראגר. יז'י דודק שאל אותי בנימוס שאלות על ישראל, ואני התרגשתי בטירוף. בצד עמד גם סטיבן ג'רארד. קטלגתי אותו אז כפייטר לא טכני במיוחד, שמכסח את כל מי שמעז להכשיל את מייקל אואן - מהלך פופולארי בשנים ההם שנטרל את ההתקפה של ליברפול לחלוטין. הוא היה מצוין בגמר גביע אופ"א מול אלאבס, אבל לא הלהיב במיוחד. אולי ייצא ממנו משהו, חשבתי לעצמי, אבל דני מרפי הוא לא יהיה. אז איתו לא הצטלמתי.

2. דצמבר 2004. סטיבן כבר קפטן במקום סמי היפייה שויתר על הסרט. ליברפול צריכה שער נוסף כדי לעלות לשלב השני של ליגת האלופות. דקות לסיום, לחץ אטומי, בעיטה חופשית מושלמת. אנפילד בעננים והמיתוס של האיש שלא יודע לחץ מהו, נולד.

ממש כמו השלשה של דריק שארפ מול ז'לגיריס, גם הגול ההוא שלח את ליברפול להמשך בלתי נתפס של העונה האירופית שלה, וסטיבי שלח מסר לכל אירופה בערב ההוא מול אולימפיאקוס: ליברפול המפחידה חוזרת. כולם שמעו את המסר. אולי חוץ ממילאן.

3. מאי 2005. ליברפול מגיעה לאיסטנבול, מפגרת 3:0 מול מילאן במחצית של גמר ליגת האלופות ועושה את הבלתי יאמן. אם יוצא לכם לראות את המשחק הזה בשידור חוזר (מומלץ!!), שימו לב לסטיבן ג'רארד בפתיחת המחצית השניה. הגאון עבר לעמדת המגן הימני ומשם ניהל כמו גנרל את אחת מהמתקפות המרהיבות ביותר שנראו בגמרים אירופים. שער הנגיחה שלו, שהחזיר את ליברפול למשחק, הוא יצירת מופת. אבל הלחימה, ובעיקר האמונה, העלו אותו באותו הערב לדרגה של אלילים גדולים באמת. קני דאלגליש, איאן ראש ופיל תומפסון הם רק חלק מהקבוצה המצומצמת של אלילים כאלה, וג'רארד הפך לחלק בלתי נפרד ממנה.

4. יולי 2005. חודשים בודדים עברו מאז גמר ליגת האלופות והעיתונים האנגלים, בעיקר ה"סאן" השנוא, לא הפסיקו לקשר את ג'רארד לצ'לסי העשירה והדוחה של אברמוביץ' ומוריניו. סכומים הזויים עפים באוויר, הודעות טקסט בין מוריניו לסטיבי מתפרסמות, והאוהדים האדומים בכל העולם באבל. עבדכם הנאמן, שעדיין לא הצליח להירגע מהאופוריה של איסטנבול, נתקף בבהלה שמלווה בדיכאון חמור וגישה אלימה כלפי הסביבה. אבל כמו על המגרש, הגיע הקפטן הכי אמיתי בעולם למסיבת העיתונאים שכינס בחדר הגביעים באנפילד, והודיע שהוא נשאר. גם הוא הבין, כמו הביטלס לפניו, שאי אפשר לקנות אהבה.