סכין בלב

התיקו מול אברטון גמר כנראה את הסיפור של ליברפול, אבל במקום לחפש אשמים ערן צבעון שר לעצמו את "לעולם לא תצעדי לבד" – השיר שגורם לניסים. כי השנה זו השנה

דיכאון. מדהים עד כמה הקבוצה שאתה אוהב יכולה להשתלט לך על מצב הרוח. הגול הארור הזה של טים קאהיל בדקות הסיום של הדרבי היה סכין בלב. הדרבי הזה היה בדיוק מסוג המשחקים הכואבים ביותר. אלה שאין את מי להאשים אחריהם.

מה בניטז עשה לא נכון? הוא פתח עם פרננדו טורס, רובי קין, דירק קויט ו"ברטו" ריירה, שזו הגרסה ההתקפית ביותר של הסגל הנוכחי, אבל עדיין היה צריך לחכות עד הדקה ה-68 כדי לראות את סטיבן ג'רארד מזיז את הרשת של אברטון. גולים מחלוצים הם מצרך נדיר בליברפול של הימים האלו, אבל על מי נתעצבן? על פרננדו טורס שחזר מפציעה? על רובי קין שנלחם כמו אריה עם כשרון של חתול? על רפא בניטז, שמתעסק לאחרונה קצת יותר מדי בחוזה הבא שלו בקבוצה?

לא. זה סתם יהיה מיותר. טורס וקינו אולי לא מבקיעים כרגע אבל נלחמים בטירוף, ואם חשבתם לרגע שהיה נחמד אם ליברפול היתה יכולה להביא בינואר שחקן שיודע לשים גול, אז דעו לכם שעל זה בדיוק בניטז נלחם עכשיו מול הבעלים האמריקאים ג'ילט והיקס. נמאס לו לשאול את עצמו כמו אחרון האוהדים איך זה הגיוני שג'רמיין פנאנט עבר לפומפי, דניאל אגר עם רגל וחצי במילאן ועדיין אי אפשר להביא שחקנים כמו לוקאס פודולסקי, שלא הסתדר בבאיירן מינכן והיה יכול להתאים בול.

האמת העצובה היא, שממש אין את מי להאשים. אלו הם הרגעים החשובים שבהם נמדד כל אוהד אמיתי. הרגעים שמפרידים את אוהדי ההיי-טק מהאנשים שבאמת אוהבים את המועדון בכל ליבם. אלה שיכולים לומר בלב מלא שלא היו רוצים לראות כל שבוע יצורים דוחים למדי כמו ווין רוני, כריסטיאנו רונאלדו ואלכס פרגוסון, גם אם זה עולה להם בפספוס של כמה ניצחונות 0:1 מגעילים שמביאים אליפות. בחייו של כל אוהד אמיתי מגיע רגע המבחן שבו הוא שואל את עצמו בשיא הכנות אם יוכל לאהוב, במשך שארית חייו, קבוצה שלא תיקח אליפות. אם התשובה היא כן, אז כשהאליפות תגיע היא תהיה מתוקה הרבה יותר. עשרות אלפי אוהדי ליברפול מכל העולם נשארו בכיסאות ושרו "לעולם לא תצעדי לבד" בגמר ההוא כשהקבוצה היתה בפיגור 3:0 במחצית, וקיבלו בתמורה את "נס איסטנבול". מילאן, רק לשם ההשוואה, אפילו לא הצליחה למכור את כל הכרטיסים שלה למשחק.

אז האם השנה זו השנה? כדי שהנס יקרה, רפא יצטרך לנצח את צ'לסי וארסנל בבית, פרגי ויונייטד בחוץ, ובין לבין גם לדעת לעבור משחקים כמו המשחק הכי חשוב של העונה - בשבוע הבא מול וויגאן בחוץ. כדי לעשות את זה יש לו חלוץ אחד ענק וחלוד (טורס), את שחקן הקישור הטוב בעולם (ג'רארד), בלם נשמה מדהים (קרגאר), ומיליוני אנשים בכל העולם שגם ברגעים הכי קשים יזכירו לו בשירה רועמת, שלא משנה מה קורה, הוא לעולם לא יצעד לבד. וכשמרגישים אהבה כזאת מהיציע, אמיתית ולא תלויה בדבר חוץ ממחויבות לקבוצה, אז ניסים מגיעים לעיתים קרובות יותר.