ראש לאריות

גמר ליגת האלופות בין צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד, שהוא האשון אי פעם בין קבוצות מאנגליה, יהרוס את אחוז ההצלחה של קבוצות מהממלכה בגמר המפעל. בניגוד לאחיותיהן האיטלקיות והספרדיות, שהניפו 11 פעמים כל אחת את הגביע, הקבוצות האנגליות זכו בגביע הנכסף רק 10 פעמים, אבל עשו זאת בעשר מתוך 14 הופעות בגמר (לידס, ארסנל וליברפול חזרו בידיים ריקות).

שדות התעופה של איטליה (שנציגותיה הפסידו ב-14 מתוך 25 גמרים) וספרד (9 מתוך 20) ראו פרצופים עגומים ומבואסים ביחס שמתקרב לפיפטי-פיפטי. איך הפכה הצמרת האנגלית לטופ של אירופה ומדוע הקבוצות האנגליות חוזרות הביתה, לפחות בדרך כלל, היישר לתוך אוטובוס קומתיים מוקף במיליוני חוגגים?

ניהול נכון ושקט תעשייתי. כן כן, זה נכון. ליברפול וצ'לסי לא ממש משמשות דוגמא לרוגע בקומות ההנהלה, אבל לא רפא ולא אברם היו מתחלפים עם קרלו אנצ'לוטי (שמקבל הנחיות טקטיות מראש ממשלת איטליה), פרנק רייקארד (שרודף אחרי כוכביו המפונקים בברים ואורגיות, בזמן שהם יוצאים עם הבת שלו) ובטח שלא עם ברנד שוסטר מריאל, שיודע שגם זכיה באליפות יכולה לשלוח אותו הביתה (שישאל את קאפלו).

קבוצות הצמרת באנגליה מחזיקות בממוצע המרשים ביותר של אורך קדנציה של מאמן. תחשבו על חמש שנות האימה של ג'ראר הויה בליברפול ותבינו לבד. מעבר לעובדה שהליגה האנגלית מוכרת הכי הרבה חולצות, מרוויחה הכי הרבה מזכויות שידור ודואגת הכי טוב לסדר מופתי במגרשיה, באנגליה הבוס הוא הבוס, והוא תמיד המאמן.

רוץ ג'וני, רוץ. תאהבו את הליגה האנגלית או לא, בשום מקום אחר באירופה לא שורפים קילומטראז' כמו באנגליה בפרט ובאי הבריטי בכלל. אפילו מאמן סופר-טקטי כמו רפא בניטז מריץ את השחקנים שלו באטרף כל המשחק. קשרים דוגמת מייקל אסיין או ססק פברגאס, שלפעמים נראה שבדקה ה-60 רק מפעילים את המבערים, יועדפו תמיד על קשרים כמו פאבלו איימאר או לואיס פיגו, שבערך בדקה הזאת מתחילות לזלוג להם הידיים למותניים.

את הדגש הפיזי ניתן לראות באופן ברור מאוד על השגרירים שלנו: טל בן חיים ותמיר כהן הגיעו לאנגליה רק אחרי שעבדו חודשים ארוכים ומפרכים של אימונים אישיים, וגם יוסי בניון, בגרסתו האנגלית, הוא יוסי נפוח שרירים שיורד לגליצ'ים, הרבה יותר מיוסי של ספרד (ובטח מזה של באר שבע).

מסורת. למרות שהאוהדים האנגלים מרגישים שהמגרשים הביתיים של הקבוצות שלהם הפכו לאתר תיירות כלל עולמי, מתרחשת באנגליה תופעה מדהימה וייחודית. הסופר ואוהד ארסנל המפורסם ניק הורנבי ("קדחת הדשא", "על הילד") מספר שכשהוא הולך היום לראות את האהבה שלו, יותר ממחצית היציע מאוכלס ב"אוהדי מצלמות" יפנים או צרפתים. אבל מה שבאמת מדהים, הוא אומר, זו ההתמצאות שלהם בהיסטוריה של הקבוצה. אתה יכול לפגוש אנשים שלא יודעים מילה באנגלית, אבל יודעים יותר ממך על טוני אדאמס ודיוויד או'לירי.

גם באתרי ההנצחה של אסון הילסבורו בליברפול ואסון מינכן של היונייטד באולד טראפורד תמצאו אוהדים מכל העולם, ואפילו באנפילד אפשר לשמוע קבוע את "לעולם לא תצעדי לבד" במבטא ישראלי ברור. האוהדים האנגלים ואחיהם מכל העולם נפגשים במשחקי הקבוצה ברחבי העולם וממלאים איצטדיונים. המסעות האסייתים של ליברפול, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד מכורים תמיד מראש, ומסע הקיץ הצפוי של צ'לסי לרוסיה הוא ההיום הכרטיס הכי חם במוסקבה.

טלנובלה בע"מ. לאחר סיום גמר האלופות המשעמם בין מילאן לליברפול בעונה שעברה, אמר סטיבן ג'רארד: "כשאנחנו לוקחים את גביע אירופה, כולם זוכרים את זה. את המשחק היום כבר שכחתי". יצר הדרמה האנגלי המפותח, זה שגורם לנבחרת שלושת האריות להפסיד בקביעות הכרעות בפנדלים, הוא גם אחראי ללילות מטורפים כמו הגביע האחרון של מנצ'סטר, או התרגיל נוסח אומה תורמן ב"קיל ביל" שליברפול עשתה בגמר ההוא באיסטנבול.

אם אברם גרנט יניף לבסוף את הגביע, זה יהיה תואר ראשון לצ'לסי באירופה ועוד עם מאמן שעד ללא מזמן השקיע את מרצו בסולחות בפתח תקווה ונישנוש רוגלאך במשרדי ההתאחדות לכדורגל. תוסיפו לכך את העניין העצום, התקשורת הצהובה והמופרעת והכסף הגדול ואכן, הדרמה בעיצומה.

היריבות מאבדות שליטה. כשבאיירן מינכן משחקת בגביע אופ"א, יובנטוס מקפצת בין ליגות באיטליה, הכדורגל ההולנדי בנסיגה, הקבוצות הצרפתיות מתאדות בשלבים המוקדמים, ריאל מחפשת את עצמה ובארסה מצליחה להיראות כבויה עם מסי, הנרי ורונאלדיניו, הקבוצות האנגליות יכולות להיות רגועות.

תופעות כמו אלימות אוהדים או שיכרות מזוהות היום הרבה יותר עם המגרשים ברומא ומילאנו מאשר עם כל מגרש באנגליה. אנגליה של 2008 מלמדת את אירופה שיעור פשוט: סדר ביציעים, קצב על הדשא, ומחלקות שיווק מושקעות יביאו אותך לגביע הנכסף מהר יותר מלמסור את הכדור לרונלדיניו או מסי ולהתפלל.