הדרבי הגדול שלי

בגלל הפטיש (רונן מלחן)

יש גברים, תאמר לכם כל אישה, שצריכים מכת פטיש כדי להבין כמה הם אוהבים. הם בורחים ממחויבות, נמנעים ממנה, עד שהמכה ניחתת. הייתי בן 13 כשחטפתי מהפטיש. שנת 91. אני נוסע לדרבי הראשון שלי, עם חבר מכביסט של השכנה. כרטיס ליציע של הפועל לא השגתי, ומצאתי את עצמי יושב יחד איתו בשער 11. ילד בר מצווה, לבוש אדום מכף רגל ועד ראש, חוטף מבטי שנאה וקללות. דבר לא הפריע לי, חיכיתי.

דרבי ראשון. גדול – גדול. הפועל ומכבי, שתיהן בצמרת. הנה משה סיני עולה. הנה הראשון של מכבי. הנה השני. והשלישי והרביעי. אני חוטף סטירות, ידידותיות יותר ופחות. הרבה פחות. כל גול שורף כמו גיהנום בנפש של ילד. נגמר. מסביב לאצטדיון עשן. אני חורק שיניים. הצפירות של המכוניות בדרך הביתה מצלצלות לי בראש עד היום. זה הדרבי הכי גדול שלי דווקא בגלל זה. בגלל הפטיש. בגלל שאחריו הבנתי שזהו, אני מכור. ארבע סטירות כואבות, אבל אני עוד עומד.

העולם הערב (אליעד אנטמן)

הדרבי הגדול שלי היה אי שם במאה הקודמת, בעונת 1991/2. הנימה הנוסטלגית בהחלט משקפת כמיהה לימים פשוטים ויפים יותר: המשחק היה פחות נוצץ אבל יותר מעניין, הקהל היה בא לראות כדורגל ובעיקר המכבים היו מנצחים ולא מגמגמים. באותה שנה הייתי עסוק בעיקר בלהשוויץ ביומן "העולם הערב" עליו חתם לי ארז טל בכבודו ובעצמו. ואז התחילה עונת הכדורגל, רוח של שינוי היתה באויר, ואני הצעתי לאבי מולידי, אוהד הפועל רחמנא ליצלן, שנלך לראות סוף סוף משחק בלייב. אבי, שלקח בחשבון שמכבי לא ניצחה בדרבי כמעט חמש שנים, קפץ על המציאה.

האוירה הייתה נפלאה, מכבי דרסה את הפועל 0:4 בדרך לאליפות ראשונה אחרי 13 שנים. בעודי יורד על אבי בסיפוק, הכריז הוא מצידו כי זה הדרבי האחרון אליו אנחנו הולכים ביחד. הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר, כי אחר כך באו 3 שנים צהובות. ואני רק לקחתי את יומן העולם הערב, הדבקתי עליו את כרטיס המשחק, וכתבתי בגדול 0:4 למכבי. אם ארז טל רק היה יודע על איזה יומן היסטורי הוא חתם.

הטבע הולך עם הצהובים (ערן צבעון)

הדרבי של הסיבוב השני בעונת 93/4 לא היה אירוע מסעיר במיוחד, ולא נרשם בדפי ההיסטוריה כדרבי היסטורי בשביל אחת משתי הקבוצות. הייתי אז נער צעיר, שרק פיתח את האהבה הגדולה למשחק, ומהבית למדתי את שני הדברים הבסיסיים שגבר צריך ללמוד על כדורגל: בית"ר זה רע והפועל לוזרים. מצויד במידע הזה, בחרתי בצד הצהוב. והחיים היו יפים. למדתי אז, שגם אם פעם בכמה שנים מפסידים איזה דרבי או תואר, כמו שעשתה מכבי של הכדורסל בעונה שלפני, הטבע הולך עם הצהובים. אבא אוהב את אמא, 1+1=2, פרחים פורחים, ציפורים מצייצות ומכבי מנצחת בדרבי. המשחק ההוא, בסיבוב השני, נגמר ב-0:1 קטן של פולוקארוב קצת לפני הסיום. בלי בלאגן, בלי דרמות. בטבעיות.

אין כמו שמחה לאיד (אייל ינאי)

שני חוקים לימדו אותי, כשהתחלתי לאהוד כדורגל: קבוצה אהודה לא מחליפים היה הראשון, לשנוא את מכבי תל אביב היה השני. בעונות בהן מכבי חיפה, הקבוצה שלי, היתה עסוקה בלהיות צל של עצמה, מכבי תל אביב קרעה את הליגה. לא יכולתי לסבול את זה. מחשבות על הפרת החוק הראשון עברו במוחי, וכדי שזה לא יקרה - הייתי צריך להיאחז בחוק השני. בעונת 97/98 הדעיכה של הצהובים החלה, אבל הייתי צריך לכך אישור סופי. את הדרבי ההוא, בנובמבר 1997, שבו כבש דרסיליה שער ענק וניצח עבור הפועל תל אביב את הדרבי 0:1, לא אשכח לעולם. לא כי זה היה משחק ענק, זה לא היה. פשוט כי לראות את הצהובים מפסידים גרם לי לתחושות עילאיות. "אין שמחה גדולה כמו שמחה לאיד", אמר לי פעם מישהו. אוי, כמה שהוא צדק.

בראש ממספר 8 (שגיא ניר)

גיל ההתבגרות הספורטיבי שלי עבר בתחושה קשה של חוסר צדק, פראנויה ודימוי עצמי נמוך. לוזר של כדורגל. אבל אחרי שנים שהפועל שלי הגיעה לדרבי עם תחושת שווא של תקווה, וחזרה עם זנב מקופל לארבע חתיכות, הגיעו גם כמה רגעים של חסד: השער של מוסקל בין הרגליים של אובארוב השנוא; הטיל המופלא של פיני חיזבאלילי לרשת של שטראובר המאוס; אפילו חגיגת הבריאה מחדש של החלוץ הגרוע בהיסטוריה, פאביו ג'וניור, שהפך בעונה שעברה למפלצת של דרבים. אבל הדרבי הגדול מכולם היה במחזור הסיום של עונת 2006/7, אליו הגיעה הפועל עם סגל פצוע כשרק למכבי נותר על מה לשחק. "הערב תקבלו בראש ממספר 8", הבטיח לי קולגה צהבהב. כמה שעות אחר כך, שלחו סלים טועמה, רמי דואני ויוסי אבוקסיס את השחצן וחבריו הביתה עם שלוש חתיכות. אין גדול מזה.

עד העונג הבא (רחלי קרוט)

סקס לוהט לא היה בינינו אף פעם, ועדיין מצאתי את עצמי איתך במיטה בכל סוף שבוע. השעות שלנו יחד כמעט תמיד נגמרו במפח נפש: את הלכת לדרכך, ואילו אני המשכתי לתהות לגביך. מלקה את עצמי על התמסרותי הטוטלית, ובעיקר מתוסכלת ולא מסופקת. דווקא ביום ההוא לא היית במיטבך. כבר במשחק המקדים ראו שקשה לך. ואני, כהרגלי, ציפיתי לחזור הביתה ממורמרת. אבל לך היו תוכניות משלך. אחרי שתי דקות בלבד חייכת אליי חיוך ממזרי, רמזת שעוד יבואו הפתעות. חלפו להן 41 דקות ושוב הבטת לעברי ובחיוך ערמומי הכנסת אותו בין החיבורים. והעונג...
כשחשבתי שגמרת, לחשת באוזני: זה לא הסוף. ואכן, 10 דקות אחר כך גרמת לי לחייך כמו שאף פעם לא חייכתי. אז הפועל, אהובתי הנצחית, תרשי לי לומר לך תודה על היום ההוא, ותודה לכם תינוקות יקרים שלי: טועמה על החיוך בדקה השניה, בלילי על המהלך המדהים שנגמר בין החיבורים, ובן לוז שנתן את הפינאלה.