מענק פרישה

גם אם אתם שמחים וגם אם עצובים מהניצחון של בית"ר ירושלים בנתניה, אתם חייבים להודות שלא היה פשוט לצפות במשחק הזה. מפגש בין קבוצה שמנסה לשחק כדורגל טקטי במרכז המגרש, למרות שהקישור שלה לא יכול לייצר מסירה וחצי ברציפות, מול קבוצה שמנצלת 10% מהפוטנציאל של השחקנים שלה, כדי לנצח משחק בשתי דקות.

בשביל האלופה מירושלים, המשחק הזה, בעצם כל היום הזה, הוא היום שבו היא קיבלה מתנה גדולה. ולא רק מנתניה, אלא גם מהבעלים שלה. בראיון שהעניק ארקדי גאידמק ל"מעריב" הוא החזיר אותה במו ידיו אל הימים שבהם היתה אנדרדוג.

לא שמישהו מיועציו היה יכול לחשוב על תכנית גאונית שכזו, אבל כשהבעלים אומר ש"מצידי נרד לליגה השנייה או השלישית", וגם לא שוכח להוסיף ש"אני לא שם יותר על האוהדים. זו הקבוצה שלי. זו הקבוצה של גאידמק בלבד", אז כל מה שהוא עושה זה להחזיר את אוהדי בית"ר למקום שהם מכירים הכי טוב: ימק"א.

כי יותר מזה שהוא בעלים של קבוצה, או אפילו ראש העיר, גאידמק הוא האויב המושלם. את ראובן עטר הוא החתים, ומיד לאחר מכן השפיל אותו עם נאום הפוצ'ימוי. את השחקנים הוא הביך בכל הזדמנות שבה יכול היה לצבור פופולריות מהעניין (ראינו איך זה עבד), ואת המסורת של המועדון הוא הפך לבדיחה כשגירש סמלים כמו אלי אוחנה ומלמיליאן, ותלה את שלטי הבחירות שלו במתחם האימונים. כולם הרי כבר יודעים שסיפור הסינדרלה הירושלמי נגמר. השחקנים יודעים שבסוף השנה, או אפילו בינואר, מי שאוהב כסף כבר לא יוכל לחפש אותו בבית"ר. האוהדים הבינו שתקציבי הענק נגמרו, וראובן עטר יודע שלפחות מבחינת סגל שחקנים, גם אם ילך וגם אם יישאר, בעונה הבאה הוא שוב יאמן בנתניה.

וכך, איך שהגלגל מסתובב, חוזרים הבית"רים לימק"א. אולי לא גיאוגרפית (למרות שכמו שהסיפור ההזוי של המועדון הזה מתגלגל, זה לא יפתיע אף אחד), אבל בראש. המקופחת הנצחית של הכדורגל הישראלי, חוזרת. על מנת לנצל את האויב המשותף החדש ואת הניצחון בנתניה כדי ללכת עד האליפות, כל המערכת של בית"ר צריכה לחזור לחשיבה של פעם. זה אומר יותר שחקני בית בהרכב, זה אומר שהקהל והמאמן לא מתייחסים בסלחנות לשחקנים שנגמר להם האוויר בדקה השבעים (בטח שלא לצעירים כמו בן שושן ויצחקי), אבל מה שזה בעיקר אומר, בשביל כל הליגה, זה שבית"ר הלוחמת של פעם בקרוב שוב איתנו. כי רק היא תצליח להוציא משהו אופטימי מהעונה הזו.