איזו החמצה

המשחק המאופס והמשעמם בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב מעורר דאגה כנה ואמיתית בעיקר לגורלו של מאמן הצהובים, רן בן שמעון. בעוד ראובן עטר נשאר רגוע ושמר על פרצוף פוקר שליו, למרות שהיה זה משחקו הראשון בטדי המלחיץ, הזיע בן שמעון גם בקרירות הירושלמית, קפץ על הקווים כמו משוגע, התעמת עם השופטים והקוונים, הורחק, ונראה כאילו עוד רגע יקבל התקף לב.

בן שמעון לקינן: "אתה לא מבין באיזה לחצים אני נמצא"

צפו בבית"ר ירושלים ומכבי תל אביב מסיימות בתיקו 0:0 אלים

כשהורחק המאמן המכבי אל חדרי ההלבשה לאחר שקילל את הקוון, הוא נשאר לעמוד בקצה המנהרה שמובילה את השחקנים מחדרי ההלבשה אל משטח הדשא המטופח בטדי. זועף ורוטן הוא התבשל שם במיץ של עצמו, במקום שאסור לו להיות בו, מנגב את אגלי הזיעה ומסדיר את הנשימה שנעתקה. הגרוטסקיות שבמחזה הזה היתה בעיקר עצובה. מה שמפתיע בכל הסיפור היא העובדה כי שיחה אישית עם המאמן תגלה אדם נעים הליכות ומתון בדיבורו, מענטש כמו שאומרים ביידיש. אז מה הפך אותו להיות האיש המטורף שראינו כולנו?

התשובה, כמו תמיד, היא הכדורגל הישראלי, שכן רן בן שמעון הוא אנלוגיה לענף שלם - ענף שהכל בו "כמעט". המאמן מורחק לחדרי ההלבשה אבל נשאר לעמוד באמצע הדרך, על המגרש ליד הספסל, קרוב למנהרת השחקנים. "כמעט" מורחק, אבל לא באמת. יו"ר התאחדות, שאמור להיות הפנים של הכדורגל הישראלי, נצפה כשהוא עומד ומקלל כאחרון האוהדים במשחק נוער איזוטרי. "כמעט" דמות ייצוגית, אבל לא באמת. הבעלים של הקבוצה העשירה במדינה מקווה להפוך אותה למותג בינלאומי, אך גם הוא לא נראה מבולבל או נרגש כשהוא משפיל את הבלם שלו שהחטיא פנדל בדקה ה-90. "כמעט" אירופה, אבל לא באמת. רן בן שמעון הוא מאמן טוב, אבל הלחץ וההיסטריה שהוא משדר במשחקים יהפכו אותו לבדיחה נלעגת ועצובה. "כמעט" מאמן מצוין, כבר אמרנו.

מדינת ישראל יכולה היתה להיות מדינת כדורגל אמיתית. אנשים פה משוגעים על המשחק, ילדים בגילאי נוער וצעירים נחשבים לכישרונות גדולים, אפילו שכונות מצוקה מהם יצמח הרונאלדיניו הבא - כזה שבגיל שש שיחק כדורגל עם כדור מגרביים -לא חסרות לנו. הבעיה טמונה ב"כמעט". יכול היה להיות פה נהדר, אבל העדפנו להתעסק במלחמות מיותרות, לכן "כמעט" כיף פה. יכול היה להיות פה כדורגל נהדר, אבל העדפנו להתעסק ברכילויות ובהתעשרות אינסטנט במקום לבנות פה יסודות מקצועיים ותרבות ספורט בריאה. "כמעט" והצליח לנו.