נועם שליט: "גלעד צפה במונדיאל 2006 וחזר לצבא. מאז לא ראיתי אותו"

בתוך קונטקסט של מדינה, ודאי ישראל, יום הזיכרון בואכה יום העצמאות הוא קדוש. יום של זיכרון, כבוד הנופלים, משפחותיהם וחבריהם, והתלכדות לאומית. נועם שליט הוא אח שכול, אך הוא בוחר שלא לדבר על כך. גם לא על יום הזיכרון. את יום העצמאות הוא כבר לא חוגג חמש שנים. "במשפחה שלנו אין חג. אין ליל סדר. אין פורים. אין שמחות".

נועם שליט הוא האבא המוכר במדינה. הוא גם אולי האב האומלל במדינה. בנו גלעד שליט הוא מעין בן של האומה, של כולם, אבל הוא לא באמת הבן של אף אחד למעט נועם ואשתו אביבה. הסבל כמעט בלעדי שלהם ושל יתר בני המשפחה. הסבל על בן שיושב בשבי יותר מחמש שנים הוא בלתי נסבל, אך נועם שליט ומשפחתו ממשיכים להיאבק, לא לוותר, גם אם זה אומר לשים בצד את כל הדברים האחרים בחיים. ספק אם זה המחיר הגדול. ספק אם יש מחיר שמשתווה לידיעה שהבן שלך בשבי ואתה לא יכול לעשות דבר כדי לשחרר אותו. והמדינה שכן יכולה לעשות משהו כדי לשחרר אותו מחליטה לא לעשות. עוד נגיע לתחושות של נועם שליט בנוגע למדינה שחוגגת הערב 63 שנות עצמאות, אך לפני כן ניגע בזווית קצת פחות מוכרת אצל גלעד שליט, זו של חובב הספורט.

"גלעד תמיד אהב ספורט", אומר נועם, "כשהיה ילד שיחק כדורסל בקבוצה של המועצה האיזורית שלנו, מעלה יוסף, אחרי זה המשיך לשחק בישוב עם החברים שלו מדי שבוע. גם לראות משחקים הוא מאוד אהב. בעיקר את מכבי תל אביב וה-NBA. אני זוכר שבשבוע לפני שהוא נחטף הייתה סדרת גמר ה-NBA (בין דאלאס למיאמי- י"ב) וגלעד היה מתעורר באמצע הלילה כדי לראות את המשחקים. הוא גם ראה את המונדיאל באותם הימים. אבל אז הוא חזר לצבא, ומאז אני לא ראיתי אותו".

נועם שליט מספר כי בנו גם אהד מכבי תל אביב בכדורגל. "זה משהו שליווה אותו מילדות ואפילו היו משחקים של מכבי בכדורסל או בכדורגל שהוא היה עולה על הרכבת בנהריה כדי ללכת לראות. לצערי אני לא הייתי חלק ממש מאהדת הספורט שלו. הייתי עסוק מדי כדי לשבת ולראות איתו משחקים. אבל הוא היה רואה. לבד או עם חברים". שליט האב מתרגש מהמחווה שביצעה ההתאחדות לכדורגל לפני שבוע וחצי כשכל הקבוצות עלו עם חולצות למען שחרורו של גלעד וגם עמדו לפני תחילת המשחק ודקת תמיכה. "זה יפה וחשוב אבל לצערי אני בספק אם זה באמת יכול לעזור. לצערי לא מקבלים את ההחלטה בנוגע לשחרור גלעד במגרשי הספורט".

ההחלטה מתקבלת במשרדי הממשלה. כבר שני ראשי ממשלה החליטו שלא לשלם את המחיר שדורש חמאס תמורת שחרורו. הם לא אומרים זאת מפורשות וגם לא אומרים מה המחיר שכן יסכימו לשלם. הציבור לא יודע אם יש החלטה ברורה בנוגע לשליט ומהי. גם משפחת שליט לא יודעת. נועם רק מציין כי "כל כך הרבה אנשים בציבור וגם בכירים בפוליטיקה, בצבא, ובמערכת הביטחון אמרו לי שהם היו מוכנים לשלם את המחיר. ראש השב"כ אמר לאחרונה כי מערכת הבטחון נכשלה בייצור חלופה לשחרור גלעד מהתנאים שדורש החמאס. אז אני אומר שאם במשך חמש שנים מדינת ישראל לא הצליחה לייצר חלופה אחרת אנחנו צריכים לשלם את המחיר".

שליט טוען כי לאחרונה "אתה קורא את ברק מאשים את אולמרט בכשלון ניהול המו"מ להחזרת גלעד ואז אולמרט מגיב וטוען כי ברק נכשל. מבחינתי זה בלתי נסבל. זה גם בלתי נסבל שבעת שמשרד ראש הממשלה מכריז שזו שנת הרעות והערבות ההדדית, גלעד עדיין יושב בשבי. אני כבר שנים שומע הצהרות והבטחות כי אנחנו עושים את הכל, אך התוצאות מדברות בעד עצמן. יש כאן סירוב לבצע את האקט המוסרי והאמיץ והמתבקש. בו בעת ההנהגה מפזרת כל הזמן הפחדות שפונות למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל הציבור לא קונה את זה. אולי כי בתנאים שרבים מהמחבלים יושבים בכלא אצלנו הם עדיין יכולים להוציא מהן פעולות טרור. גם אף אחד לא יודע מה יקרה אם הם ישתחררו. אם הם יחזרו לטרור. ומי אמר שהמדינה לא תצליח למנוע את הפעולות הללו כפי שהיא מונעת פעולות רבות כיום. מה, אין מחבלים בחוץ? בדבר הזה לא נוצר ואקום. כל הזמן מערכת הבטחון עומדת בפני אתגרים. כל הזמן מתפרסמות התראות ואזהרות מסע. המדינה שלנו מספיק חזקה כדי להתמודד עם האתגרים שיווצרו, אם יווצרו, משחרור של גלעד".

אך בינתיים בנו של נועם שליט עדיין בשבי. בחודש הבא זה כבר יהיה חמש שנים. "התחושה היא של בדידות איומה", מסכם האב, "מנהיגי מדינת ישראל החליטו להפקיר את גלעד לגורלו". בדידות - של הבן בראש ובראשונה אך גם של האב והמשפחה - שנחרדים לגלות כי המדינה שלהם לא תעשה הכל כדי להחזיר חייל הביתה. ספק אם קיים מסר כואב ואכזרי יותר ביום העצמאות והזיכרון.