רונאלדו לא כאן: האנשים שנהנינו לשנוא ב-2010
הם קלקלו, כיערו, בגדו והשחיתו את פני הספורט העולמי במגוון דרכים וצורות והרוויחו ביושר את ההשמצות. יואב בורוביץ' על 5 הדמויות השנואות ביותר בשנה האחרונה
5. ריימונד דומנק
הפשע: הדחה מוקדמת מגביע העולם עם נבחרת צרפת.
תיאור המקרה: השנאה כלפי דומנק התחילה שנים רבות לפני המונדיאל האחרון. כבר תקופה ארוכה ביותר, כמעט למן תחילת הקדנציה שלו ב-2004, שנבחרת צרפת מציגה כדורגל דל. דומנק נמנע במשך השנים מלזמן שחקנים מעולים רבים, וגם כשזימן אותם לעתים לא השתמש בהם ברגעים הכי מכריעים (לדוגמא, דויד טרזגה בגמר 2006). במובן זה, גביע העולם בדרום אפריקה לא היווה דבר חדש. שוב נבחרת צרפת הייתה חלשה, שוב הייתה בחירת שחקנים תמוהה (נאסרי ובנזמה אפילו לא היו בסגל, גובו האיום המשיך לפתוח בהרכב), ושוב השחקנים לא בטחו במאמן שלהם.
הפעם זה הגיע לכדי מצב של מרד והחרמת אימון מאורגנת בראשות הקפטן פבריס אברה. בצרפת התייחסו בצורה חמורה, ובצדק, להחלטת השחקנים וליכולת שהפגינו על כר הדשא. אך האשמים העיקריים הם קברניטי הנבחרת, ובראשם המאמן דומנק ונשיא ההתאחדות ז'אן-פייר אסקלט, שגיבה אותו במשך כל השנים. לאחר המונדיאל שניהם הלכו הביתה בבושת פנים, אך דומנק לעד ייזכר כמאמן-ליצן. או במלים אחרות: אם הוא לא נראה כמו מאמן, לא מתנהג כמו מאמן, והופך את אומת הכדורגל עתירת הכשרון באירופה למשל ושנינה, אז הוא כנראה לא מאמן.
4. ז'וזה מוריניו
הפשע: זכיה בצ'מפיונס ליג תוך חיסול היופי הברצלונאי.
תיאור המקרה: מוריניו מאמן כדורגל נפלא בכל האמור להישגים. אבל כדורגל יפה כערך מעולם לא עניין אותו. הוא גם מוכן להתבנקר במשך 80 דקות אם זה מה שיעזור לו לזכות בתארים. הדברים הללו היו ידועים לפני העונה האחרונה, אך עם אינטר הביא מוריניו את הפרגמטיזם, הציניות והאופורטוניזם לרמה חדשה. במשך כל קמפיין הצ'מפיונס והליגה הקבוצה שלו לא הציגה כדורגל נאה במיוחד, אך בחצי הגמר מול ברצלונה הוא לגמרי חיסל את היופי החד-פעמי של בחורי גווארדיולה באמצעות התגוננות של 11 שחקנים כמעט כל הזמן. הוא ניצח את בארסה ובגמר גבר על באיירן באופן די משכנע. הוא גם זכה באליפות איטליה. במובן הזה הכל בסדר. אך מוריניו, לאחר שזכה בגמר הצ'מפיונס, החליט שלא לחזור למילאנו ולחגוג עם מאות אלפי האוהדים שחוו אליפות אירופה ראשונה לאחר 45 שנה.
לאחר שנתיים בלבד הוא עזב את קבוצתו והחליט לחתום בריאל מדריד, מועדון הכדורגל החזירי בעולם, לארבע שנים תמורת עשרה מיליוני יורו בעונה. אין בעיה עם הכסף, מוריניו בדרך כלל גומל בריבית דריבית. יש בעיה עם זה שהמאמן המעולה הזה לא מצליח או לא מוכן להישאר בקבוצה אחת יותר משלוש שנים. יש בעיה שבכל מקום שהוא מגיע הוא זה הסיפור ולא קבוצתו. יש בעיה עם האהבה העצמית שעם הזמן נראית קצת יותר פאתטית ושטחית, למרות שאיש אינו מטיל ספק בכשרון המקצועי והרטורי של האיש. לכן התבוסה 5:0 לברצלונה לפני כחודש גרמה להרבה מאוד אנשים ברחבי העולם להיות מאושרים, ולאו דווקא מאהבת ברצלונה.
3. טייגר וודס
הפשע: צביעות.
תיאור המקרה: ההתעסקות בחיי המין של טייגר וודס ובגידותיו הוא נבזי. מעניין כמה מהעיתונאים ואוהדי הספורט שהתעסקו בלי סוף בטייגר אינם בוגדים. וגם אם הם לא, יש לו זכות לעשות כל מה שהוא רוצה בחייו הפרטיים מבלי שהתקשורת תפשפש בעניין ותכריז עליו כעל פושע מוסרי. כל זאת ברמת העקרון. בפרקטיקה, טייגר וודס אינו כל אדם. הוא אדם שהתעשר בגלל כשרון יחידאי בחבטות בכדור גולף וגם כיוון שסימל בעבור אמריקה את האובר-מענטש החדש. גם שחקן מעולה, גם אדם אינטליגנטי ורהוט, גם מעורב גזעית בקטע מצוין (שחור, אסייאתי, אינדיאני ולבן) וגם אדם שמסמל את ערכי המיינסטרים של אמריקה אולי יותר מכל ספורטאי אחר.
אין יותר פוליטיקלי קורקט מטייגר. כמו ג'ורדן, הוא נמנע באופן מוחלט מלהתייחס לענייני גזע או לומר את דעתו בעניין השעה. כל הזמן רק טרח על משחק הגולף שלו ועל שיפור תדמיתו באמצעות פרסומות מושקעות לחברות האמריקאיות הכי חזקות. בין היתר, הוא היה נשוי לדוגמנית שוודית יפהפיה. "טייגר וודס איז טו גוד טו בי טרו", נהגו לומר באמריקה יותר מעשור. לא השנה. פתאום התברר כי הוא בגד באשתו על ימין ועל שמאל, ועוד עם בחורות מהזן המופקר. בזמן שכמעט כל אמריקני בסתר ליבו קינא בטייגר ואפילו העריך אותו על שום תיאבונו המיני וכשרון הכיבוש שלו, אמריקה ככלל שנאה את טייגר כיוון שמעשיו גרמו לקולקטיב לחוש מאופס ונלעג על שום שיצר טייגר שאינו קיים במשך זמן כה רב.
2. ספ בלאטר
הפשע: יותר מדי כוח.
תיאור המקרה: בלאטר שנוא כיוון שהוא גורם לעולם כולו להבין שהוא אסיר שמודה לסוהרו. האופן בו הכדורגל מתנהל בעולם הוא שערורייתי. ארגון בינ"ל שיושב בשוויץ ובהנהגתו פקידים מושחתים, שנבחרים על ידי פקידים מושחתים אחרים ברחבי העולם, שולט כבר שנים בכדורגל ללא שום הפרעה. בלאטר לא המציא את הגלגל שנקרא פיפ"א, הוא פשוט משתין מן המקפצה. ברור כמעט לכל כי טעויות רבות נגרמות בגלל אי שימוש באמצעים טכנולוגים? בלאטר לא עושה כלום, גם לאחר מונדיאל שטעויות שיפוט היו בו כל כך מכריעות. ה-BBC מדווח על שחיתות בפיפ"א? אז אנגליה, שיש לה את ההצעה הטובה ביותר לאירוח גביע העולם, לא מקבלת כמעט אף קול. מי כן מקבלות? רוסיה וקטאר, שהגישו את ההצעות החלשות מכולן וצריך להיות תמים במיוחד כדי לחשוב שתהליך קבלתן היה נקי מטובות הנאה כאלה או אחרות.
בלאטר הגדיל לעשות כאשר המליץ למיליוני חובבי כדורגל שיבקרו בקטאר 2022 לנסות להימנע מקיום יחסי מין הומוסקסואלים. בעולם מתוקן ומוסרי יותר בלאטר היה הולך הביתה, ואולי אפילו לכלא, לאחר אמירה כזו. בעולם שלנו בלאטר ממשיך משלו. זה מקומם עד כדי כך שכולנו צריכים לשאול את עצמנו האם עלינו להמשיך לסקר ולעקוב אחר כדורגל שנתון למרות פיפ"א. זה אולי נשמע קיצוני, אבל כל מי שמסקר או עוקב אחר כדורגל פיפ"א נותן יד לשלטון מושחת ולא מוסרי. עד שיבוא בעל החזון האמיץ שיפתח כדורגל אלטרנטיבי לזה של פיפ"א, נגזר עלינו לחיות עם בלאטר ושליחיו/כפיליו במדינות השונות בעולם. המשמעות היא ברורה: כדורגל הרבה פחות יפה ומהנה מכפי שהוא יכול היה להיות.
1. לברון ג'יימס
הפשע: בגידה.
תיאור המקרה: לברון תמיד היה ספורטאי אהוב ובעיקר נערץ. אנשים לא הבינו איך הוא עושה את מה שהוא עושה. ואיך המאן-צ'יילד הזה כל כך בוגר ומתנהל באופן עקרוני בצורה נבונה. אך למזלו הרע של לברון, הוא היה תקוע בקבוצה די עלובה. איתו היא הייתה כבירה לפרקים, פעמיים אף סיימה את העונה הסדירה במאזן הטוב ב-NBA, אך לעולם לא היה לה מספיק כדי לזכות את לברון והעיר בטבעת. ג'יימס הבין זאת והחליט לעשות מעשה. אלא שכאן, במקום להתנהג כמו סופרסטאר ולהפיק תכנית טלוויזיה מיוחדת שבה הוא מבשר על החלטתו, לאחר שבועות מורטי עצבים לתושבי קליבלנד ובכלל לכל חובב כדורסל שבהם "בדק את השוק", היה צריך לברון לנהוג בצניעות ולהודיע על החלטתו תוך אמירת תודה לקליבלנד. אולי אפילו בנימה דקה של התנצלות. לברון אולי לא היה מקבל את ברכת הדרך, אך אוהדי הספורט באמריקה ובעולם כולו היו תופסים אותו כספורטאי בוגר, מתחשב וחכם. במקום זה, הוא יצא גם בוגד, אידיוט ושחצן.
חלקים נרחבים בקרב "אומת חובבי הספורט" כבר לא יסלחו - לא על ההתנהגות ולא על ההחלטה. כי מגה סטארים מהסוג של לברון בתולדות ה-NBA לא נטשו את קבוצותיהם הראשונות. מייקל ג'ורדן הפך את שיקגו לאלופה. גם אייזיה תומאס. כנ"ל לגבי לארי בירד ומג'יק ג'ונסון. כל הארבעה היו מנהיגים לא רק של קבוצה, אלא של עיר וקהילה שלמה. הם נתפשו בעיקר כגברים וכראשי משפחה. לברון גם נחשב לכזה בקליבלנד, אך הוא החליט לעזוב את משפחתו. במדינה שבה הספורט עדיין מהדהד היסטורית ותרבותית, עדיין מסמל ערכים של גבריות, משפחתיות וחיי קהילה, נחשב לברון לגרוע שבבוגדים. כי הוא מנע מעצמו להיות אגדה.
