שיקפוץ לנו

למרות שהגיע לגבהים אדירים ומרגשים, מדינת ישראל תמכה באלכס אברבוך רק כשהביא מדליות. רועי פרייס נפרד מקופץ המוט האגדי, שפרש השבוע בגיל 35

גמר הקפיצה במוט באולימפיאדת סידני 2000 הוא אחד מאירועי הספורט שלא אשכח אף פעם. אתם יודעים, כמו המשחק הראשון שאבא גרר אותך אליו, הניצחון הראשון בדרבי או הגמר הענק באיסטנבול בין ליברפול למילאן ב-2005.

זה היה קצת אחרי פתיחת שנת הלימודים של כיתה ט', ובזכות שעת הבוקר המוקדמת, החליטה המורה בפרץ פטריוטיות או פשוט עצלות לאפשר לנו לצפות באלכס אברבוך מביא לישראל מדליה היסטורית באתלטיקה קלה. הציפיות היו גבוהות, ובצדק. הרי רק חודשיים לפני כן שבר העולה החדש את השיא הישראלי והעמיד אותו על 5.85 מטרים. אבל אברבוך אכזב, וסיים בסופו של דבר רק במקום העשירי.

יום לאחר מכן הבאתי את עיתון הספורט לבית הספר, מנסה להסביר למלעיזים על העוולות של היחידה לספורט הישגי שאיבדה לאברבוך את מוטות הקפיצה בדרך לתחרות במונאקו, ושלחו לו חדשים רק שניה לפני האולימפיאדה. אבל את החברים שלי זה כבר לא עניין. הנושא החם היה משחק הכדורגל של מכבי חיפה נגד מכבי פתח תקווה בשבת.

זוהי בדיוק תמצית הקריירה של האתלט הכי גדול שהיה במדינת ישראל אי פעם, ותלה השבוע את המוט בגיל 35 אחרי תחרות המכביה. כשהוא הצליח – כל עם ישראל הגאה עמד מאחוריו. כשהוא הגיע, רחמנא לצלן, "רק" לגמר אולימפי – עניין של מה בכך במעצמת הספורט שלנו - הוא כבר עניין את הציבור כמו שלג דאשתקד. בסקר שפורסם שבועיים לפני פתיחת אולימפיאדת בייג'ינג בשנה שעברה, רק 4 אחוזים מכלל הציבור בישראל ידעו לנקוב בשמו של אברבוך כספורטאי שמייצג אותנו באולימפיאדה. הנתון הזה מביך שבעתיים כשמסתכלים על הרזומה העשיר שהשיג אברבוך בקריירה שלו: שלוש פעמים אלוף אירופה (גנט 2000 באולם, מינכן 2002 וגטבורג 2006), מדלית ארד באליפות העולם בסביליה 1999, מדלית כסף באליפות העולם באדמונטון 2001, שני גמרים אולימפיים בסידני 2000 ואתונה 2004 ושיא ישראלי של 5.93 מטרים. כמה סמלי שהוא פרש בדיוק בשבוע בו נבחרת הדייויס של ישראל עשתה הישג היסטורי, וגנבה לו את כל הכותרות.

בעיות פותרים אחרי שתביא תארים

לא רק הכיתה שלי הכתירה את אברבוך למלך רק אחרי הצלחה. האתלט, שנולד ב-1 באוקטובר 1974 בעיר אירקוצק שבסיביר, זכה ליחס דומה גם ממוסדות המדינה. באוגוסט 1999, שבועיים אחרי שעלה ארצה, קבע אברבוך תוצאה טובה בחמישה סנטימטרים מהשיא הישראלי, אך זו לא הוכרה כשיא בגלל שעד אז לא קיבל העולה החדש אישור על אזרחותו. באורח פלא, האישור הגיע יומיים לאחר מכן. במשך שנה שלמה לא קיבלה אשתו נטשה אישור לעלות לארץ ביחד עם בתם טטיאנה, עד שהעסקן לוי פסבקין התערב בנושא. בשנת 2001 אלכס החליט לנסוע לרוסיה כדי להיות לצד אביו שהיה ברגעיו האחרונים, וכשחזר גילה שמאמנו ואלרי קוגן עזב את הארץ בגלל המשכורת הנמוכה שקיבל, ועבר לאמן ילדים באוזבקיסטן. באליפות אירופה במינכן 2002 זכה אברבוך בזמן שדירתו השכורה מנותקת מזרם מים שנה שלמה, בשל חוב של 1,500 שקלים לעירייה. הבעיה, כמה מפתיע, טופלה מיד עם אותה זכיה.

כשבאים לנתח בדיעבד את חוסר החיבור בין הקהל הישראלי לאברבוך, קשה להשתחרר משתי טענות שעולות מיד: אברבוך עלה מרוסיה רק לפני עשור, התקשה לדבר עברית והתרכז בעיקר בספורט ופחות ביחסי ציבור. בנוסף, הספורט הישראלי מורכב מליגת העל בכדורגל ומכבי תל אביב בכדורסל - ענפים אולימפיים פשוט לא מעניינים כאן אף אחד. אחרת, נסו להסביר כיצד ספורטאי ישראלי שזכה בתואר המרגש אי פעם - מדלית זהב באליפות אירופה 2002 על אדמת מינכן, 30 שנים בדיוק אחרי הטבח המתועב שהתבצע שם - לא הצליח לגרום לשינוי אמיתי ביחס אליו, לספורטאים העולים מברית המועצות ולספורט האולימפי בכלל.

רגע אחרי שאברבוך פרש עם קפיצה של כבוד במכביה, ולפני שהוא עובר לאימון דור העתיד, הגיע הזמן להגיד לו תודה. על כך שלמרות כל הלאווים שקיבל במדינה, והיו הרבה כאלו, הוא לא ויתר, נשאר איתנו והמשיך להגיע להישגים מרשימים. במקביל, חובה לקחת את היחס לקריירה של אברבוך כמקרה מבחן ולהפיק לקחים. הרי לא יתכן שספורטאי גדול כל כך יזכה מהמדינה אותה הוא מייצג לקשיים והגבלות רבים כל כך.