קלף משוגע

בספטמבר 2007, כמה ימים בלבד לפני מפגש חצי גמר גביע דייויס של רוסיה מול גרמניה, החליט מראט סאפין לשנות אווירה. אז הוא הודיע לראשי הנבחרת על פציעה בפרק כף יד שמאל, השתחרר מהמשחקים, ונסע לטפס שמונה קילומטרים על הר צ'ו אויו, השישי בגובהו בעולם. האלטרנטיבה שבחר סאפין, שנמצאת בגבול סין–נפאל ומרוחקת 20 קילומטרים בלבד מההימלאיה, לא בדיוק נראתה כמו דרך השיקום האידאלית לפרק כף היד של הרוסי. גם ריקי ביטי, נשיא הפדרציה הבינלאומית לטניס שנוהג לנזוף במשתמטים מהטורניר שהארגון שלו אחראי עליו, חשב כך. "אני חושב שזה מאוד מתאים לאופי של מראט, וממנו לא אהיה מופתע כבר מכלום", רתח.

המקרה הזה מייצג אולי טוב מכולם את הפספוס האדיר של מראט סאפין, הכישרון הגדול ביותר שצמח בטניס הגברים הרוסי מאז יבגני קפלניקוב. סאפין יתלה את המחבט בעוד כמה חודשים עם רזומה של שני תארי גרנד סלאם מארצות הברית 2000 ואוסטרליה 2005, אבל ישאיר את כולם אם התהייה מה היה קורה אלמלא היה נכנע לדם החם שלו, שגרם לו לשבור מעבר ל-300 מחבטים בקריירה ולהתווכח עם לא פחות שופטים. מעניין גם לאן היה מגיע אם לא היה מתייחס לטניס כאל מקור הכנסה בלבד. סאפין תמיד היה ידוע בתור אחד שבא "לעשות קופה": משקיע כמה חודשים אינטנסיביים בטניס, צובר מספיק מזומנים ויוצא לתקופת הבילויים, הבטלה והאלכוהול השנתית.

מראט סאפין נולד בינואר 1980 במוסקבה, והתחיל לשחק טניס בגיל 6 עם אביו מיכאל, שהיה המנהל של מרכז טניס קטן בעיר מגוריהם, ועם אימו ששימשה כמאמנת האישית שלו במשך שבע שנים. בגיל 13 עזב לאקדמית טניס בולנסיה, בעיקר בשביל לשחק על מגרשי החימר שגרמו לו פחות נזק לברכיים. הנפיל הרוסי, שמתנשא לגובה של 1.93 מטר ושוקל 88 קילו, נכנס לסבב המקצועני ביולי 1997 והצליח לעלות עד למקום ה-213 בנובמבר של אותה שנה. את השנה שלאחר מכן הוא כבר סיים בחמישים הראשונים בעולם וזכה בתואר תגלית העונה, אחרי העפלה לשמינית הגמר ברולאן גארוס ואליפות ארצות הברית, בה ניצח כוכבי טניס כמו אנדרה אגאסי, תומאס מוסטר וגוסטבו קוורטן.

בשנת 2000 הדהים סאפין את עולם הטניס, כשבגמר הגרנד סלאם הראשון שלו הביס את פיט סמפראס בשלוש מערכות חלקות תוך שעה וחצי, והיה לרוסי הראשון שזוכה באליפות ארצות הברית. כיאה לאופיו הלא יציב, הניצחון האדיר הזה הגיע דווקא מול האיש שזכה עד אז 4 פעמים בטורניר, והגיע למשחק עם מאזן של 13 גביעי גרנד סלאם ב-15 משחקי גמר. בתום אותו משחק, החמיא פיסטול פיט לסאפין: "הוא מזכיר לי את עצמי בגיל 19, רק הרבה יותר חזק ובעל הגשה הרבה יותר טובה. אין לו כמעט חסרונות, והוא הולך לזכות בהרבה טורנירי גרנד סלאם". לסמפראס לא היה מושג עד כמה הוא טועה לגבי הרוסי, שכמה דקות לאחר מכן הודה שבכלל חשב לפרוש מטניס כמה חודשים לפני הזכיה המפתיעה.

ואכן, בתשע השנים שעברו מאז, מראט סאפין עשה הכל בדיוק הפוך מהפנומן האמריקאי, שהתאפיין בקור רוח מקפיא, מוסר עבודה גבוה וג'נטלמניות שהגדירה את עולם הטניס מחדש. סאפין העצלן והעצבני תמיד הסתמך אך ורק על הכישרון הטבעי שלו, וג'נטלמניות היא תכונה שהוא לא שמע עליה מעולם. מי שחושב אחרת, מוזמן להתבונן בפנס בעין איתו הגיע סאפין לאליפות אוסטרליה בתחילת השנה, זכר לקרב אגרופים בבר מוסקבאי.

כמו אחותו הקטנה דינארה סאפינה, המדורגת במקום הראשון בעולם, סבל סאפין לאורך הקריירה מרגליים כבדות, שהקשו עליו מאוד את הצעדים הקטנים שכל כך חשובים בטניס. בניגוד לאחות, שעבדה בפגרה האחרונה עם אנשי מקצוע ודיאטנים והורידה שבעה קילוגרמים, מראט לא עשה כמעט כלום אף פעם כדי להתגבר על המגבלה שלו.

זה לא רק האופי הבעייתי, סאפין הוא אחד הטניסאים האמביוולנטיים ביותר, ומלא ניגודים גם מבחינה מקצועית. הוא חזק מאוד פיסית ובעל חבטות פתיחה אדירות, אבל משחק גרוע על דשא, המשטח בו התכונות הללו אמורות לעזור לו, ואפילו הגדיר את עצמו ככזה אחרי שהגיע לשיאו בחצי גמר ווימבלדון אשתקד. סאפין מסוגל לעלות ליציע באמצע משחק כדי להרביץ לאוהד שיפריע לו או לצרוח על השופט, אבל להישגים הכי גדולים שלו הגיע דווקא במגרשים הביתיים של יריביו: באליפות ארה"ב 2000 הוא קטף את התואר בחצר של סמפראס, את גמר אליפות אוסטרליה 2005 הוא גזל מידיו של לייטון יואיט המקומי ובגמר גביע דיוויס 2002 הוא הביא לרוסים שתי נקודות משמעותיות בגמר בפאריס, כולל ניצחון במשחק האחרון והמכריע.

איזה סאפין נקבל ביד אליהו בסוף השבוע עדיין לא ברור. גם אי אפשר לדעת כיצד יבחר הקפטן הרוסי שמיל טרפישב להשתמש בו. מה שבטוח, הוא מאוד רוצה לסיים את הקריירה עם תואר משמעותי, והיחידי שעוד נותר ריאלי מבחינתו הוא גביע דייויס. ותסמכו על סאפין, הוא לא יישב בשקט עד שישיג אותו.