חרב עולמם

הזיקה בין תרבות הגוף לתנועה הציונית הביאה לפריחה של ספורטאים יהודים רבים בחלקה הראשון של המאה ה-20, ותרמה לכך שיהודים רבים זכו במדליות אולימפיות. חלקם היפנו הצלחה זו לקידום הרעיון הציוני והציגו באמצעות אור המדליות הבוהק את היהודי החדש, המצליחן, הספורטאי. חלקם השתמשו בהצלחה כדי להיטמע עוד יותר בחברה בה גדלו ובתרבות בה התחנכו. בין אם שבחרו בדרך זו או אחרת, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גורלם של רבים מענקי הספורט היהודי נחרץ.

הספורט, על ענפיו השונים ובעיקר ההתעמלות והכדורגל, היה מוקד משיכה ליהודים רבים במרכזה ובמזרחה של אירופה. מועדוני הספורט היהודיים, הציוניים והלא ציוניים, הלכו ושגשגו והגיעו לשיא הלבלוב בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר בגרמניה ומאוחר יותר באוסטריה ובצ'כוסלובקיה נאסר על היהודים להתחרות נגד לא יהודים והסגר שהוטל על בני הנוער והבוגרים רק הגדיל את שורות הספורטאים.

הונגריה, שלא הנהיגה מדיניות חרם נגד הספורט היהודי, היתה כר פורה לצמיחה של ספורטאים מצטיינים שזיכו אותה במדליות אולימפיות רבות. הד"ר פרנץ קמני, יהודי הונגרי ממייסדי התנועה האולימפית וחברו של מייסד התנועה הברון פייר דה קוברטן, היה ממעודדי היהודים בארצו לעסוק בספורט תחרותי. אחד הענפים הבולטים בהם התחרו היהודים היה סיף, כפי שמסביר ד"ר ג'ורג' אייזן, בעצמו מתאגרף הונגרי שחוקר שנים רבות בארצות הברית את תולדות הספורט היהודי. בעוד שבמדינות שונות במרכז אירופה הספורט היה משל לעצמה לאומית, בייחוד דמות הלוחם שהוצגה באמצעות החרב, בהונגריה ההצלחה בספורט הייתה אמצעי לטיפוח הגאווה הלאומית והיהודים רצו לזכות בהכרה הזו אפילו יותר מההונגרים עצמם. בכך הם נענו לבקשתו של הוגה "יהדות השרירים", הד"ר מקס נורדאו, לעסוק בענפי הקרב, ולפעילותו של קמני.

מלחמת העולם השנייה היתה כאמור קו השבר של הספורט היהודי, כאשר רבים מהמתחרים לא שרדו. שניים מגדולי הספורט היהודי שסיימו את פעילותם התחרותית עוד לפני המלחמה היו האלופים האולימפיים אטילה פטשאואר ואנדרה קאבוש, שהשתייכו לתור הזהב ההונגרי בענף הסיף. השניים היו שותפים לזכייה בשלוש מדליות זהב קבוצתיות בתחרויות החרב במשחקים האולימפיים של 1928, 1932 ומשחקי ברלין 1936 (בנוסף זכה פטשאואר במדליית הכסף בחרב במשחקי 1928; קאבוש זכה בארד האישי בחרב ב-1932 ובזהב האישי בברלין וניצחונו על האיטלקי גוסטאבו מארצי מונצח בסרט "אולימפיה" של לני ריפנשטאהל. פטשאואר וקאבוש, יחד עם יהודי נוסף, שאנדור גומבוש, זיכו את הונגריה בחמש אליפויות עולם בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת).

דמותו של פטשאואר וסיפור חייו היוצא דופן גם היוו בסיס לסרטו המרתק של הבמאי ההונגרי הנודע אישטוואן שאבו, "סאנשיין", המתאר קורותיה של משפחה יהודית בהונגריה שאחד מבניה הוא סייף מצטיין ואלוף אולימפי. העלילה אינה נצמדה למציאות לכל אורך הסרט, וקיים פער בין פטשאואר שלא המיר דתו מעולם לבין דמותו בסרט שמצטרפת לכנסיה כדי לעקוף חרם אנטישמי על הספורטאים היהודים ובאמצעות המרת הדת מתקבלת מחדש לממסד הספורט ההונגרי.

שני האלופים הדגולים נהרגו במלחמת העולם, כל אחד מהם בדרך אחרת. קאבוש שהה זמן קצר במחנה כפייה, הצליח לברוח והצטרף למחרת ההונגרית. הוא נהרג בנובמבר 1944 בעת שנהג במשאית עמוסה חומרי נפץ כשאחד ממטעני הצינור בה התפוצץ בגשר מרגיט המחבר בין שני חלקיה של בודפשט, וצנח למימי הדנובה יום לפני שמלאו לו 38 שנים.

פטשאואר, שזכה להכרה כספורטאי על, נהנה מסוג של חסינות בעת שהצבא הגרמני פלש להונגריה. באחת הפעמים בהן שהה מחוץ לביתו, נעצר לתשאול אך ברשותו לא היו המסמכים המעידים על עברו. תחינותיו לא עזרו, והוא נשלח למחנה כפייה באוקראינה. באחד ממסדרי האסירים זיהה אותו לוטננט ג'נרל קלמן צה, קצין הונגרי שהיה בעבר חבר נבחרת הונגריה ברכיבה על סוסים במשחקי 1928. צה ציווה על שומרי המחנה לענות את פטשאואר. ראשית הוא הופשט מבגדיו וצווה לטפס על העצים שהקיפו את המחנה תוך שהוא שומע קריאות "נראה אותך, אלוף אולימפי, מצליח לטפס על עצים". כשהוא תשוש, מושפל ורועד מקור, התיזו השומרים על פטשאואר מים שציננו את גופו והביאו למותו מקיפאון ב-20 בינואר 1943.

תיאור טרגי זה סופר בידי אלוף אולימפי יהודי הונגרי נוסף, המתאבק קרולי קארפטי (כסף בסגנון חופשי במשקל עד 68 ק"ג במשחקי 1932 וזהב באותה קטגוריה במשחקי ברלין 1936), ששהה באותו מחנה של פטשאואר ושרד את המלחמה. קארפטי המשיך בפעילותו הספורטיבית, אימן וכתב שישה ספרים על היאבקות. פועלו זיכה אותו בעיטור האולימפי, שהוענק לו ב-1982 מנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי חואן אנטוניו סמאראנש. ב-1996 קארפטי הלך לעולמו והצטרף לפטשאואר וקאבוש בהיכל התהילה של הספורט היהודי, היכל שתוצאות מלחמת העולם השנייה הגדילו מאוד את הבאים בשעריו.