אנדי רם, אל תלך לשם

במקום להמשיך את גל המחאה נגד ההחלטה הלא לגיטימית, אנדי בחר להיות הדמות שמוציאה את האויר מהטיעון שבדובאי לא רוצים את שחר פאר בגלל שהיא ישראלית. הנה, אומרים מארגני הטורניר, ישראלים אחרים משתתפים. אז אולי הבעיה היא לא ישראלים בכלל אלא שחר פאר בפרט. אולי היא מרגלת.

קשה לומר מילה רעה על אנדי רם. הוא סחבק של כולם, תמיד מחייך, אוהד בית"ר - ממש פרסומת לחומוס אחלה. אבל הפעם, עם כל הצחוקים והמצב-רוח-טוב, אנדי יצא ילד קטן. עם ההודעה על ההחלטה, הוא הודיע שהוא "שמח מאוד על ההחלטה להעניק לי אשרת כניסה לדובאי", הודה "לכל מי שסייע כדי שהדבר הזה יקרה", הצהיר ש"מצפה לי חוויה מיוחדת במינה" והבטיח "להציג טניס טוב ולגרום הנאה לקהל הצופים". במקום להראות לעולם שטורניר שלא מזמין ישראלים הוא סתם תחרות זניחה של ערבושים מהמפרץ, הוא הוסיף התרפסות. בפעם הבאה שאנדי רם משחק ברמת השרון, הוא יכול לחפש את הצופים מדובאי שיבואו לעודד אותו. אני לא אהיה שם.

כנראה שלא. מדינה ערבית, שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, זועמת על מותם של אלף פלסטינים בשלושה שבועות של הפגזות, ומונעת מאזרח ישראלי להיכנס לתחומה כדי לשחק טניס ולהרוויח כסף על אפה ועל חמתה של האומה הערבית. מכעיס כן, לא ספורטיבי גם כן, אבל מכאן ועד יציאה למסע צלב שכולו עלבון ורגשנות הדרך ארוכה, ובעיקר מיותרת.

הזעקה הלגיטימית של שחר פאר, שזכתה להד תקשורתי נרחב בכל העולם, היתה בעיקר על הפגיעה ברצף העונה שלה, של שחר - הטניסאית הפרטית. פאר לא התכוונה לנסוע לדובאי לעשות שופינג, ובטח לא כדי להפריח שם שלום עולמי. היא מחתה על הפוליטיקה שמפריעה לה לעשות ספורט, זכתה ב"ניצחון גדול לעיקרון שאין להפלות שום ספורטאי על רקע מוצאו, ושאסור לערב בין ספורט ופוליטיקה" והבטיחה להגיע לשם בשנה הבאה. מכאן והלאה, כל קריאה לאנדי רם להחרים את הטורניר בעצמו כבר לא תהיה עירוב של ספורט ופוליטיקה, אלא בין ספורט ואגו.